בכל שנה - בתקופה הזו שלאחר הפסח - אני לא ממש אוהבת להיות כאן.

מוזר אולי לשמוע, אבל ככה זה.

בכל שנה בתקופה הזו - אני מרגישה את הצביעות מגיחה לה מכל כיוון, מרגישה את ה"כאילו" עשייה ש"אין ברירה אלא לעשותה".

איך שנגמר לו הפסח - מתחילה עונת ה"אבל" - ההכנה והפרקטיקה.
שמים דגל לתפארת מדינת ישראל - וכל בתי הספר מתחילים ללמוד על השואה. מכינים טקס שבלוני, שמרבית משתתפיו לא רוצים להיות בו, ומכינים יום לימודים מרוכז על נושא השואה. כדי שכולם יזכרו.
בטח..

למעלה מששים שנה אחרי, הם עוד לא למדו שזו הדרך הטובה ביותר לגרום לאחרים לרצות לשכוח.
בטח שלא לזכור.

יוצאים ידי חובתם בלימוד אינטנסיבי של יומיים על מלחמה עקובה מדם שארכה 6 שנים, יומיים של לימודיים מרוכזים על השואה הגדולה ביותר של העם היהודי שהחלה ביתר שאת עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב-33' ועוברים לסדר היום. מציפים את הטלוויזיה בסרטי שואה, מכינים איזה סרט דוקמנטרי "אינסטנט" ועוברים לסדר היום.

ואני אומרת שזו לא הדרך.
כדי ללמד מישהו לזכור - לא מספיק ללמד אותו יומיים.
כדי ללמד ילדים, נוער ומבוגרים לזכור - צריך לתת להם משהו להיאחז בו.
כדי להביא אותם לרצות להעמיק את הידע בנושא הזה - צריך למצוא דרך חוויתית להעבירה.

ובעוד שבוע - כולם יזכרו למשך יומיים את הנופלים ואחר כך הם ימשיכו להיות צרובים בנשמתם של המשפחות השכולות והחברים שעוד זוכרים והשאר יתפנו לעשות מנגלים על איי התנועה במרכזי הערים, ולשמוע את הצרחות של זמרים או וואנאבי זמרים על הבימות המושקעות כסף (שיכול היה לשמש בקלות לחינוך יותר מעמיק של עוד כמה בני נוער). אה, רגע - יש גם איזה יום עצמאות שכזה, שאף אחד לא ממש יודע מה משמעו. פעם, בשבילי לפחות, זה היה יום גאווה לאומי (לא זה של ההומואים והלסביות) - היום לא ממש אומרים את זה בקול רם.וצריך לסבול את הרעש הנוראי של כל הארחי-פרחי ברחובות כל הלילה (כך לשון החוק) והם ירעישו, סתם כי זו התרבות שהתרווחה לה במדינה הזו. 

ואחר כך כולם ישכחו הכל -

ילכו להדליק מדורות.
את הסיבה - אני לא בטוחה שהם יודעים.