בהתחלה הוא היה סוג של פגישה. ראינו אחד את השני. שוב ראינו. עברנו דיברנו צחקנו שתקנו הסמקנו.אחר כך הריח שלו כל פעם שחלף על פני ליווה אותי למשך היום. המבט שלו, ניבט אלי, ככה סתם באמצע היום. אחר כך קפה, מהול בנגיעות קטנות של "טעויות" ומחשבות בלתי פוסקות. הוא והוא והוא. אז בלילה קר נפגשנו, הוא אמר לאשתו משהו ואני לאישי משהו. כמו בכל רומן סוער, הים סער והחושך המיס את הבושה עמדנו שעונים על הגדר המפרידה בין החוף לחיים והתחבקנו נטולי נשימה.

הקירבה קירבה אותנו עד שלא יכולנו שלא להסתמס 40 50 פעמים ביום, ולדבר ולדבר בניידים ולהפגש חטוף, לגעת מהר, ללטף הרבה ולבקש אהבה. הריח שלו הפך שלי והוא ראה את העולם שלו דרכי. 

במלון ששכרנו, המיטה, כך חשבנו, לא ידעה זוגות כמונו. מעורבלים מעורפלים מאוהבים.

השקרים לבני הזוג הלכו והתעצמו. והרגשנו שאנחנו בסדר. מגיעה לנו אהבה כזאת באמצע החיים. למה לא? אשתו לא שמה לב והאיש שלי, אולי, אולי לא רצה לדעת, ואנחנו לא יכולנו שלא להיות....

ואז, כמו בכל רומן סוער, הוא נבהל. ככה לפחות אמר. נבהל ונרתע. השקרים שלו הופנו אלי. אני שידעתי אותו טוב ממנו, ידעתי שהוא משקר, לפעמים שתקתי, לפעמים הערתי והוא התרחק עד שלא השאיר סימן. נעלם. הוריד מסך, חתך, נבלע אל חייו, כאילו ומעולם לא הייתי שם.

אלוהים איזו נפילה....תהומות שלא נגמרים, סיוטים שלא משאירים נשימה, האוויר לא הגיע לנשמה, געש, רעש ,חולי, מוות. מתתי ומתתי ומתתי.

כל יום, כל יום התעוררתי עם התקווה שהיום הוא יתקשר ועם הידיעה שהוא לא. הכרתי אותו טוב וידעתי שהוא לא יתקשר. ושנאתי אותו על הכוח שיש לו שלא להתקשר. 

החיים מחוץ לתוכי המשיכו כרגיל,ילדים, עבודה, חברים, איש. ובתוכי, בתוכי מהומה. מלחמה, כאוס הרס מטורף. מתהלכת חצוייה בין הכלום שחי בי לחיים המתים כביכול שבחוץ. בלעדיו אין לי כלום. חיה יומיום בכאב, בין אמת ושקר, העמדת הפנים והריק הנוגס והורס.

והוא לא מתקשר שנה שלמה, שנה... כלום.

לקח לי זמן להבחין שנתתי לו כוח. הסכמתי לחשוב שאם הוא לא בעולמי, לא אוכל יותר לחייך באמת, להנות, לשמוח. נתתי לו את הכוח, שבלעדיו שוב לא אוכל לתכנן דברים, ליצור, לבנות. הבתים שלי לא יהיו כמו אלה שתכננתי כשהוא היה שם. נתתי לו כוח עצום, אפילו חשבתי, אם  לא רואה אותי לא ארגיש יותר יפה אף פעם.

רק אחרי שנה ראיתי, קלטתי בגוף, איך וויתרתי עלי, אחרי שכעסתי כל כך עליו על זה שהוא וויתר עלי הבנתי שאני הייתי זאת שוויתרה. למה עשיתי את זה????

שכבתי מרוסקת בתהום נפשי, חשבתי, איך אני אוספת את הרסק הזה שנשאר ממני ומרכיבה אותי מחדש.

עוד שנה חלפה. הפעם שנה של בנייה. הגיע זוג וביקש שאתכנן לו בית. בית חדש. 

כל קיר שתכננתי, אמרתי לעצמי "זה הקיר הפנימי שלי. אני בונה אותו אני בונה אותי, עכשיו, זה יהיה קיר יפה חדש חזק".

מפיסות קטנות, ממשיכות כואבות לבנה אחרי לבנה, אבנים גדולות, קרשים, פיגומים, קמתי. לא פעם נפלתי, כמו נרקומנית שמחפשת עוד יניקה קטנה מהסם הזה שקראתי לו "אהבה אדירה".

חזרתי לנשום

לא קל

האוויר לא לגמרי צלול- עדיין

עוד חושבת עליו יותר מלפעמים

עכשיו הוא כמו ציור מים שהולך ודוהה וחושבת:

כמה כאב, שום פרופורציה בין האהבה, לזמן שהרומן הזה נמשך לבין הכאב

אתמול הדיירים נכנסו לבית שתכננתי להם, הדליקו אור הרימו כוסית והודו לי

ואני כל כך הודתי להם