"ילד אחד יושב ליד זקן ומכדרר כדור" אומר לנו אהרון על הספה האדומה שבסלון. "אחרי כמה זמן, הילד מפסיק לכדרר ושואל את הזקן 'מה אתה חושב?'. הזקן מביט בו ואומר 'שגם אני הייתי צעיר כמוך'. אתה מבין?" שואל אהרון אותנו "הזקן הראה לצעיר שגם הוא יהיה בסוף זקן כמוהו" אני ודני חייכנו חיוך רחב, נהנים מהמשמעות של אהרון למצב.

זה אולי נשמע אבסורדי, אבל ניצולי שואה לאו דווקא נראים כמו שכולם מתארים. אילולא היו אומרים לי, הייתי חושב שאהרון ופועה הם עוד זוג פנסיונרים שמנסים לחיות את שארית חייהם. מה שמבדיל אותם משאר האנשים הם הזיכרונות שצברו עם השנים, האמיתות שאליהן הגיעו וידע של הרגשות שמה שבאמת היו במחנות.

"פרח לניצול" זה לא מעשה התנדבותי של צהל להראות שניצולי השואה את הערכה שלנו אליהם. הפרויקט הזה הוא הזדמנות חלום לראות את האנשים מאחורי הסרטים שהוליווד כל כך אוהבת לעשות. הפרויקט נותן אפשרות להעניק לאנשים לקבל חיוך, ואולי מעט תקווה, בעולם ששכח מה שליבם עדיין זוכר. הפרויקט הזה הוא כל כך הרבה דברים שמתחיל במילה אחד. "כל הכבוד".

אני ודני נסענו באוטובוס, מלאי חששות. מה אם לא יהיה מה לדבר? האם יש לנו את הכתובת הנכונה? איך מציגים את עצמנו? החששות האלה נעלמו כאשר אהרון פתח את הדלת ופניו החמימות הכניסו אותנו לדירתו. פועה, אשתו, ישבה על הכורסה וקראה עיתון כשהרדיו מתנגן ברקע. "היי, אנחנו חיילים מצה"ל.. כלומר, אני איתן "התחלתי לומר מבולבל, מחפש את המילים. "וזה דני, והבאנו לכם תעודה על כך שאתם... אה.." פועה הסתכלה עלי במבט חמים ואמרה "שעברנו את השואה". "כן" אמרתי נבוך והיא חזרה על הדפים שעל התעודות.

אחרי מבטים בתעודות ובנו, אהרון בא ואמר "טוב תודה רבה" והצביע לעבר הדלת. "חשבנו שנוכל לשמוע אתכם קצת" אמרתי, ואז הסברתי "עוד לא פגשתי ניצולי שואה בחיים האמיתיים, רק בטלוויזיה ובסרטים." פועה שאלה אם אנחנו רוצים לשמוע על השואה. מיד הסברנו לה שלא רק, אלא גם העלייה לארץ והכל. אהרון הושיב אותנו על הספה וסיפר קצרות על התקופה של השואה. נקודתי, ענייני, לקוני. כאילו היה זה עובדות או קורות חיים של אדם. אבל אז, הוא סיפר על שהגיע לארץ. על גיוסו לצבא, על הסתגלותו. פתאום ראינו אדם חלוצי, אופטימי וגם חכם. גם פועה הסבירה מעט על עברה, מסבירה על הקושי במעבורות שהיו בארץ על היחס שקיבלו אז. פתאום, הרגשתי מאוד כפוי טובה על זה שלא קיבלנו את ניצולי השואה כראוי, גם אם לא הייתי שם.

אחרי שעה קלה של דיבורים, של שמיעת סיפורים ועוד קצת היסטוריה, הם שאלו עלינו. מאיפה אנחנו, מה אנחנו עושים וכדומה. כשאמרנו שאנחנו ג'ובניקים, אהרון קם ואמר "אני תמיד אומר לבן שלי, שבישראל אין דבר כזה ג'ובניקים". הנהנתי וחייכתי. בארץ מוקפת אויבים, באמת יש דבר כזה ג'ובניק? נחמד פתאום לראות הערכה לאנשים מאחורי המקלדת פתאום. הם שאלו על ההורים שלנו, מאיפה הם והזדהו עם העליות שלהם. "לא קל. במיוחד לאבא שלך. הספרדים סבלו הכי הרבה" פועה אמרה ואז הוסיפה "תשאל אותו, תשאל". אז אהרון אמר "הבעיה של האנשים היום זה שהם לא מקשיבים. הם חושבים שאנחנו זקנים ואנחנו... איך אומרים, הכושי עשה את שלו. אבל זה לא נכון. אנחנו עדיין חיים ונושמים". אז, הוא רכן מעט לפנים ואמר "אתם יודעים מה אומרים בתורה למה אלוהים לוקח את הנשמה ולא את הגוף?" אני ודני הבטנו זה על זה בלי לדעת. "הגוף מזדקן ומתבלה, אבל הנשמה, תמיד נשארת צעירה". לא יכולתי שלא לחייך. תמונתה של סבתא שלי פתאום עלתה למוחי ונזכרתי כמה שהיא שותה את המיץ של החיים, כמה היא אוחזת שעולם בשתי ידיה.

השיחה קלחה והמשיכה, ועברה לאט לאט אל הנוער של היום. "פעם" מספר אהרון "יכולתי ללכת בשתיים בלילה ברחוב, ולא לפחד מדבר. היום, אני פוחד לצאת לרחוב אחרי 10! מילה אחת לא במקום, ומשהו רע יכול לקרות לי. אני רואה נערים שמים רגליים על המושבים באוטובוס. פעם הייתי יכול להעיר, אבל היום, מי יודע מה כבר יכול לקרות. בשבילם, מזה ניצול שואה. הם לא מבינים. איך הם יכולים? הם עדיין נערים". הוא נשם עמוקות ואז אמר "אני לפעמים מדבר עם ניצולי שואה אחרים. כשאנחנו מדברים על הדברים שהיו בשואה, הם מבינים אותי. אבל אנשים שלא היו שם, לא יכולים להבין. הם שואלים אותנו שאלות כמו 'למה לא התנגדתם?'. ואיך יכולנו, כשאתה מוקף שאנשים שמכים אותך ללא הרף עם כלבים ענקיים?. יש לך בכלל כח? אבל הם לא יכולים להבין. הם לא היו שם. זה כמו שכתוב בספר הספרים. אין לשפוט אדם על פי הקנקן, אלא על פי מה שבתוכו. בשבילם, אנחנו כמו כל אחד אחר. הם לא יודעים מה קורה אצלנו. על מצבנו הבריאותי שמתדרדר ועל מה שעבר עלינו."

"עכשיו שניכם בפנסיה, ואתם לא עובדים, מה אתם עושים היום?" פועה מגחכת ואומרת "הולכים לקופת חולים" ואנחנו צוחקים מעט. אהרון מצביע על הציורים שעל הקירות "אני מצייר". התדהמה שעל פני ועל פני דני שעשעה מעט את אהרון. הציורים היו כאומן מכובד. הצבעים החיים, האנשים והצורות. הכל היה מושלם. אומנות לשמה. אחרי שסיפר על רזי הציור (כמו שצבע שמן חייב לנשום אוויר, אחרת נהרס), שאלתי מאיפה הניסיון. "רק אחרי הפנסיה התחלתי לצייר" הוא אמר. "הנכדים שלי היו ממש מופתעים. אבל אני ידעתי לצייר. פעם ציירתי רק בעיפרון, אבל אחר כך עברתי הכשרה אצל מורה שהיית בפריז והיא לימדה אותי לצבוע. אני אוהב צבעי שמן, וזה למה הציורים ללא זכוכית." הוא גיחך ושאל "מתי נולדתם?" אחרי שאמרנו 1988 הוא הצביע על ציור של רנה והעתיק ואמר "זה מ1994, אתם הייתם עדיין קטנים". הוקסמתי מהאומנות שהיית על הקירות. היא הייתה מרהיבה. אילו הייתי יכול, הייתי קונה ציור אחד שלו.

אחרי שהשיחה לאט לאט דעכה, יצאנו לשלום. הזוג אמרו לנו תודה שהקשבנו ותודה על התעודות. אמרתי להם שתודה להם על הזמן שלהם ועל הסיפורים שלהם. יצאנו מהדלת וירדנו את המדרגות. כל מה שיכולתי לומר לדני אחרי שיצאנו היה "וואו". הוא השיב "חבל על הזמן". כל הסיפורים, והזוג הנחמד, ליוו אותנו על לתחנת האוטובוס ולאוטובוס, כשאנחנו מהרהרים על החיים שלהם.  כשהגעתי לדירה, הצחיק אותי מאוד על התודה של אהרון לפני שיצאנו. הינה אדם שמכניס זוג חיילים לביתו. מארח אותנו ומשתף אותנו בזיכרונות וסיפורים אישיים שלו, והוא אומר לי תודה על כך. מבחינתי, אני יצאתי בר המזל מביננו. אבל אולי, כמו שאמרים, לעשות לאדם אחר טוב גרום לך להרגיש טוב. ואני בהחלט ראיתי כמה טוב אהרון הרגיש אחרי שליווה אותי לדלת.

תודה לצבא על הזדמנויות שכאלו. ואני מקווה שלכולם יצא לשמוע וללמוד על השואה ככה. אין דבר יותר חי סיפור מעדות חיה.