הסדרה שלפנינו מביע אחד מרגעי השיא בעלילותיה של האומה הנודדת לקראת הארץ המובטחת. משה,אהרון, הכהנים, הלויים והעם כולו עבדו לקראת הרגע המכונן העומד להתרחש: חנוכת המשכן. כל ההוראות ניתנו וכובדו בקפדנות. הכול ערוך ומסודר לקראת המאורע המופלא שלהשכנת שכינת ה' במשכן. שבעה ימים טרחו אהרון ובנין ועתה לקראת היום השמיני מתחילהעבודת הכוהנים האמיתית "וישאאהרון את ידיו אל העם ויברכם...ויבא משה ואהרון אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם ויראכבוד ה' אל כל העם: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח... וירא כל העם וירנו ויפלועל פניהם" (ויקרא ט/כב-כד). ואז ברגע שיא שלמפגש בין האומה לאלוקיו מתרחשת סצנה מחרידה אשר תיזכר לדורי דורות: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפניה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" [ויקרא י/א-ב]. העם כולו רואה את הטרגדיה. כל הדבר העצום והנפלא הזה משתבש.הרגע הקדוש מוחלף בהרף עין ברגע של תדהמה, בלבול, זעזוע גדול וחוסר הבנה. ובו ברגע שהגופות מוטלות שם "ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דבר ה' לאמרבקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" ותגובתאהרון "וידם אהרון" [ויקרא י/ג]. שאלות רבות מתעוררות בקריאת פסוקים אלו. דורות של פרשנים נסו להתמודד עם הקושי שבהבנת המאורע. על מה מתו הבנים? מה באור דבריו של משה אל אהרון? איך להבין את הביטוי "וידום אהרון"? הפרשנות נוטה לראות את מותם של הבנים כענישה על עבירה שעברו בעבודת המשכן: או שבגדיהם לא היו כראוי למעורה, או שעברו על ההוראה שלא לשתות יין, או שנכנסו ללא הוראה לקודש הקודשים, או עצם הקרבת הקטורת כשהם לא הצטוו. כיוון אחר קושר את הענישה לא עם הפעולהעצמה אלא עם משמעותה הרוחנית, להקריב משהו שלא נצטוו פירושו קצת"להתרברב" בתפקידם ולחשוב שמותר להם לקחת יוזמה, או שמא היו כל כך חדורים בתחושת שליחות עד שלא ידעו להבחין בין מה שמוטל עליהם כציווי לבין מה שהם מפרשים בפרשנותם האישית. ויש פרשנים המדגישים את העובדה שהם לא לקחו נשים, הם היו כהשקועים בשרות ה' שענייני העולם הזה כגון ניהול בית ומשפחה לא היה בשבילם. מקריאת הפשט עולה קשר בין "האש הזרה אשר לא ציווה אותם" לבין "וימותו לפני ה'". אומר על כך הרב יונתן זקס,רבה הראשית של אנגליה, בעקבות הפרשנות הקלאסית "אי אפשר לזלזל במשמעות של אקט זה כשאנו מבלבלים בין רצון ה'לרצוננו, אנו הופכים את הקודש (מקור החיים) ללא-קודש ולמקור של מוות. הדוגמא הקלאסית לעניין זה היא "מלחמת הקודש" - הסתרת האימפריאליזם (הרצון לשלוט על עם אחר) בגלימה של קדושה כאילו כיבוש והמרת דת בכוחהם רצון הא-ל". ועוד, "מעשה נדב ואביהו מזכיר לנו שוב את ההזהרה אשרניתנה בימי קין והבל. האקט הפולחני הראשן הוביל לרצח. בדומה לביקוע הגרעין, הפולחן יוצר כוח, שיכול להיות חיובי אבל גל מסוכן ביותר". ואולי עצם העניין, הניסיון לעמוד בדרישה שדורשים מאתנו לא רק במובן של להגיע עליה, אלא גם בזה שלא נוסיף עליה. לא נחמיר, לא נקצין. שמא עלינו לחשוב פעמיים על אותה אמרה כלכך אופנתית בימינו שכל המחמיר יבוא עליו הברכה? וידם אהרון – לנוכח הטרגדיה שהיא מותם של הבנים אבל גם מותם בנסיבות האלו של בני הכהן, אהרון שותק, לא מושך בשערותיו, לא צועק, לא מספיד, לא קונן. והשקט הזה נראה כה אנושי, כה אותנטי, כה כואב. "נהפך לבו כאבן דומם ולא נשאקולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גםלא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו". (אברבנל שם).כי לפעמים לנוכח הכאב והאבל אין דבר אמיתי יותר מהשתיקה. השתיקה שהיא חיבור פנימי עם מעניינות הרגש האמיתיים שלנו. שלא כטקסי האבל החיצוניים, השתיקה היא רק שלנו. היא לא צועקת וגם לא מתריסה כלפי אחרים. משה מדבר. משה ממשיך לצוותמה לעשות עם הגופות. הדוד –משה- סביר להניח גם הוא המום אך תגובתו שונה. בימים אלו של אבל בו אנו מזכירים את קורבנות השואה, ואת חללי מערכות ישראל, קצת שתיקה לא תזיק.
שבת שלום!
|