קריאת רשות
בעיקר טקסטים על תרבות במובן העתיק שלה, גם פובליציסטיקה וכמה דברים אישיים. אשתדל שלא להתלהם. בלי נדר.
פוסטים פופולאריים
-
מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק א)
20/1/18 | 69687 צפיות
-
האם מורה אמריקאי יציל את לימודי המתמטיקה?
30/5/16 | 23470 צפיות
-
חיפה ותור הזהב של הקולנוע
15/12/11 | 4041 צפיות
-
הבלש המזמר והצוואה של דניס פוטר
1/2/12 | 5793 צפיות
-
איזבל הופר ואני: פנטזיה ו-histoire d'amour
2/3/09 | 4692 צפיות
-
מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק ב)
10/3/18 | 3572 צפיות
פוסטים אחרונים
- מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק ג') 20/2/20
- מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק ב) 10/3/18
- הסיפור הטרגי של של ה- buckley's 6/2/18
- מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק א) 20/1/18
- שרונה: 4 שנות כישלון 30/11/17
- מה השתנה בחיי הנישואים? 3/10/17
יש נערים זיג-זג
החומר ממנו עשויה המלחמה- סיפור/דו"ח.
א. פגישה עם ויקטור פגשתי את ויקטור, אסטוני במקור, מתנדב באתר שחזור של הרחוב הרומי במערה קרירה ונעימה בעין יעל, מול גן החיות התנ"כי בירושלים. הוא היה עטוי בשריון רומי וקסדה. על החלק התחתון של השריון הוא ויתר, הוא ישב על דרגש מכיוון שלא היו מבקרים באותו רגע ואמר לי שעוד מעט יגיעו תלמידי תיכון. שוחחנו זמן מה ופרט מעברנו גרם לכך שהתקרבנו מיד. ויקטור היה מג"ד בתותחנים. הוא זכר אותי מלפני כ-15 שנים מגדוד 411. אני, שמחקתי את תקופת הצבא והמילואים, לא זכרתי אותו כלל. בכל אופן העלינו זיכרונות מהתחושה המשונה שמלווה את אנשי חיל התותחנים. סוג של ניכור, כשמדובר בהפצצה למרחק של 40 ק"מ, בלי לוחמה פנים אל פנים. מעין להיות עם ולהרגיש בלי. כשדיברתי על יפי המקום, ויקטור אמר ש"כן ,המקום מאוד יפה", אבל בה בעת מילותיו העלו סימני שאלה באוויר ולאחר שתיקה קלה הוסיף: "אדמה עקובה מדם, ממלחמות יהודים ורומאים". ויקטור ציין שיש לו שלושה בנים בני 14-17 והוא חושב על גיוסם המתקרב. אחר-כך אמר דבר מה שהרשים אותי: עברו מאות שנים של נאורות, קידמה, טכנולוגיה ויצרי האדם הבסיסיים: לאכול ולשתות, להתרבות, אך גם להילחם, לכבוש ובשל כך גם להרוג, נותרו בעינם, כנראה שיוותרו בעינם לנצח. הוא שתה וודקה עשבים כתומה מבקבוק קטן עם כתב קירילי שנראתה ככזו שאפשר למצוא רק בבית ממכר רוסי. מדי פעם מזג לעצמו בשקט ובלי תנועות חדות. אני סירבתי בנימוס להצעותיו ושמתי לב לניצוץ שלו בעיניים ולשילוב הזה בין ערפול וחדות. נראה היה שהוא נמצא בתהליך. שאלתי אותו מה עומד לקרות בהמשך. ויקטור ענה בפרץ של התלהבות שהנערים מאוד אוהבים את השריונים וכשיגיעו אליהם הם יידחפו וימדדו אותם ושאני אחכה ואראה. זו תהיה אטרקציה משמעותית עבורם. ב. משחקי קדם משחק ה"סנת" או משחק שלושים הבתים, הוא אחד המשחקים הקדומים והנפוצים בעולם העתיק. מוצאו, בדרום הלבאנט באלף השלישי לפני הספירה והוא נפוץ מאד במצרים העתיקה ומאוחר הרבה יותר- באימפריה הרומית. לוחות משחק, אבני משחק, אסטרגלים וקוביות, נמצאו בכל רחבי המזרח הקדמון וכל שכבות האוכלוסייה נטלו בהן חלק: מלכים אצילים וגם אזרחים ופשוטי העם. המשחק באופן מפתיע, דומה מאד ל"סולמות וחבלים" של היום, שכל ילד מכיר. במקום חיילי פלסטיק צבעוניים יש חמש אבני חצץ בצבעים שונים ובמקום קוביות, מקלות הטלה מעץ, שצד אחד מהן צבוע בפיגמנט וצד אחד לא. כך שאם זורקים ארבעה מקלות אפשר לא להתקדם כלל והמקסימום הוא להתקדם ארבע משבצות. חלק מהמשבצות מכילות הוראות לעלייה, ירידה, הישארות במקום ואף קרבות עם אויב (שחקן אחר) שמתבצעים אף הם על ידי מקלות ההטלה. המנצח או זה שמעביר את כל חמש האבנים, כל אחת בתורה ממשבצת ההתחלה אל משבצת הסיום. אם נשווה בין המשחקים ונביט על הזמן שחלף נראה שהשינויים הם קלים מאד וטכנולוגיים בעיקרם. הצורך לשחק טבוע בנו ומהווה מרכיב בסיסי בתרבות האנושית. המשחקים מאפשרים לנו מחד לקחת פסק זמן מטרדות היומיום, מהעבודה, ממטלות הבית ומהדאגות המקיפות אותנו. במשחק אנו נפגשים עם אנשים מוכרים וחדשים באופן שונה בתכלית מן הדפוסים המשפחתיים, או המקצועיים הנוקשים הקיימים בחיי היומיום. המשחק, כמו שטען האנתרופולוג הצרפתי הנודע קלוד לוי שטראוס,מגדיר את דפוסי ההתרועעות האנושית ומהווה אירוע בונה של לכידות חברתית ותרבותית. המנצח במשחק ההיסטורי הרומי נהנה הרבה יותר בעבר מתחושת הניצחון. המפסיד היה צריך להקריב, לתת משהו; לעיתים חפץ, לעתים חיה, לעתים אף את אשתו. ויקטור אמר שבעולם שלה היום הכל הפוך כי מי שמנצח לא צריך להילחם. המנצח הוא בדרך כלל החזק או העשיר שיכול להרשות לעצמו כל דבר שבו יחפץ. ומי שמפסיד במרוץ, נשאר למטה, נאבק על הישרדותו ועל כן אין לו שום סיכוי להגיע למצב של לוחמה.
ג. קניון השריונים אוטובוס עצר והנערים התפרצו מטה כמו מתוך לוע של תותח. ראשונים הגיעו המגודלים, גם כמה נערות, אח"כ השקטים, ובסוף עוד כמה שהמורה שמה עליהם עין ולא נתנה להם להתרחק ממנה. המורה הייתה תשושה מצעקות והנערים מיוזעים ודביקים לאחר הליכה בשמש העזה והיוקדת של חודש יוני. היו שם שניים שהתגרו זה בזה ללא רחם. הם קראו מדי פעם אחד לשני בשמותיהם, תוך שהם מניפים רגלים אחד לעבר השני, יפתח וג'קי. אצל ויקטור היו שריונים: small , medium , large . גם אם היה ביקוש למידות גדולות יותר- זה מה שהיה. גובהו של החייל הרומי היה בין מטר חמישים למטר שישים. גם משקלו נע בין ארבעים וחמישה לשישים קילו. חלק מהשריונים הם כבדים ושוקלים באזור ה-30 קילו. ויקטור הסביר לנערים שמדובר בהתפתחות אבולוציונית. אנחנו גבוהים, חזקים, ובריאים יותר. כשהמורה שאלה האם אנחנו טובים יותר במבננו, בגמישותנו,בממדינו מן החייל הרומי, ויקטור לא ידע לענות. יצאתי החוצה עם ויקטור, המורה והילדים המוחזקים. ויקטור היה אחראי להחזיר את הנערים לעבר משאבות המים. חלק מהנערים היו לגמרי תמהים לדעת שפעם לא היו קניון ומיזוג ושלא היו גם כרטיסי אשראי.
ויקטור מספר שהאוכלוסייה המגיעה למקום מתחלקת לשלוש; מתנחלים ותיירים בעיקר אנגלו-סקסים וצרפתיים בעיניהם עצם הטיול בארץ ישראל- "ארץ התנך" הוא וואו גדול. הקבוצה השנייה היא של תלמידים שעבורם זהו סיור חובה. וקבוצה שלישית היא שהמקום הוא עבורם טרנד של חזרה לעבר. בתי בד, אוכל בריא וארוחות בטבע. מדובר בקבוצת משפחות עירוניות שמלוות בג'יפים ארבע על ארבע כשלאחר מכן הם עורכים השלמות בקניון, כדי להתמזג עם המאה ה-21. ד. יש נערים זיג-זג ויקטור אמר שהילדים שואלים אותו לפעמים 'למה אין לך מימדיון במתחם'. הם מכירים היטב את אנטליה ורודוס ורודוס והם מתווכחים בהתנצחות מלווה בהעלבות וקריאות של פראייר נוכח המחירים ששילמו ההורים. אחרי כך נזרקות לפתע לאוויר החם שלל מילים: בן זונה, שרמוטה, אמא שלך זונה, שהבית שלך יישרף ג'קי, יאללה תמות כבר. אחר-כך דממה ארוכה ואחריה נשמעה חבטת התנגשות של גולגולת באספלט וצעקות שבר של שלושה או ארבעה תלמידים: המורה! המורה! המורה! המורה!! אל תוך ההתקהלות פורץ ויקטור, דורך על רגליהם של כמהתלמידים ואני אחריו. הנער השכוב היה לבוש שריון המחובר אליו עם חבלים ואילו השריון השני לצדו היה מוכתם בטיפות דם. מישהו כבר קרא לאמבולנס שאמור להגיע תוך זמן קצר . הנער הפוגע, מוצא מן המעגל ומטולטל על ידי המורה. הוא מקבל סטירה חזקה מנער אחר ומכות יבשות ובעיטות ברגל משאר הנערים, גם מהנערות. ויקטור נעלם חזרה לתוך המערה. אני דולק בעקבותיו ורואה אותו לוקח שלוק ישר מהבקבוק ומקלל ברוסית. "ברברים" הוא צועק. אני לוקח את התיק הגב שלי, ממהר לבדוק אם יש תיק עזרה ראשונה בכניסה. הוא מפטיר לי תנועה של "לך מהר". אישוניו מודלקים ופיו מתעוות. אני חוזר לחבורה והנער ממשיך להיחבט בשקט. הוא לא מחזיר. באמבולנס כבר שוכב הנער הפגוע. אובדן הכרה ופגיעת ראש, חבישה היקפית סביב ראשו למניעת אובדן דם. הפגיעה מתברר לא בצד של המוח. שיחה מהירה בקשר עם רופא מהדסה עין כרם ותוך שניות הנער מחובר למכשיר הנשמה. הוא שוכב שרוע בשלווה. צהרים נהדרים ואור השמש חזק מאד אך גם מיטיב. אני תוהה אם לרגע העולם נפער תחתיו וסובב במוחו הלא צלול של הנער. ואיך זה מרגיש? איך?מנותק לגמרי? זה מה שמעניין אותי כמו בשיר ההוא של דילן שמתנגן בראשי. האם לרגע צצות בעיניו חלק ממהלכן האדיר של אלפי שנות היסטוריה. נראה שיכולים להיות דברים גרועים מאשר להתנמנם לשעה, לאבד את תחושת הזמן, לחוש כאב איום לרגע . לרגע אישוניי שלי מתרחבים עד כדי בהלה, כי נראה לי שהנער באמת נעדר לרגע. אבל אז אני מקבל מכה בכתפי מלווה באד אלכוהולי חזק. הוא חוזר,"הוא תיכף חוזר אלינו", ויקטור אומר חרישית,אולי במבטא אסטוני, לך תדע. |
תגובות אחרונות
-
שטוטית
בתגובה על מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק ג')
-
גלית א'
בתגובה על מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק א)
-
גלית א'
בתגובה על מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק ב)
-
שטוטית
בתגובה על הסיפור הטרגי של של ה- buckley's
-
פי רז
בתגובה על להקים בית ספר גלובלי על ענן
-
--()--
בתגובה על שרונה: 4 שנות כישלון
תגובות (55)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שי,
בשבילי, זה יותר מסיפור. ככה אני קוראת אחרים. מה לעשות. הסולמות והחבלים התחברו לי למשו מפעם. האנשים שלא משתנים. לאורך השנים, לי אתה עושה סלאלום נהדר. יחד-עם הקצוות של הילדים המזוגזגים,
קשה לי להגיד לך במילים כמה ולמה נהניתי כל-כך. בדיוק עכשיו. תודה ורבה.
בהחלט יש פלקטיות יאיו. מדובר בכתבה של כ-1,500 מילה שהתפרסמה במסע-אחר לפני כשנתיים. די מהר הפכתי אותה לסיפור קצר של 4,500 מילה. אני לא מעלה סיפורים בגודל הזה לאתר, לאנשים פשוט אין כוח לקרוא את זה. עניין אותי להפוך את זה למשהו בין משל לדו"ח. שתי תצורות שבהם יש פלקטיות (שאני אגב לא נגדה באופן גורף!). הפכתי את המספר למדווח שרק צופה בהכל, דק אבחנה אך נטול אמביציה, שברים עוברים לידו מבחינה רגשית. דמות קצת חדלת אישים שלא מניעה את עצמה גם במקרה של סכנה. המספר הוא כמו רבים מאיתנו שרואים אנשים נופלים או תאונה קלה וממשיכים הלאה. חשבתי שהאדישות שלו תעצים את האירוע האלים ותיתן לו יותר כוח.
לגבי החינוך לא היתה לי מעבר לכוונה תיאורית. אירועים כאלה של "כמעט" קורים הרי כל הזמן. הכמעט הזה לא מגיע לכותרות
רק האסונות של ממש. ולכן היה חשוב לי שזה לא ייגמר במוות, אלא באובדן הכרה. ואולי זה גם בעצם אובדן הכרה חינוכי. הנוער עצמו לא יודע מה הוא רוצה והמחנכים וההורים לכן חסרי אונים. אין שפה משותפת, יש gap שאי אפשר לגשר עליו. אני יותר רואה ילדים בני 10 ומגלה שמלבד ספורט או לפעמים תנועת נוער הם מנותקים לגמרי. אין להם דיעה על המון דברים על המון ערכים. זה לא שהם אנטי וזה לא שהם אלימים. הם בקניונים ובמשחקים אלימים על המחשב כי זו המציאות שלהם. אין בגלל ולא צריך לחפש אותו. הטכנולוגיה מייצבת סוג של דור עם אמירה מסוימת ועם תובנות מסוימות. כך אני חושב. אני קורא למשל את ניסן שור - בחור חכם שכותב טור מעניין בטיים-אאוט שצעיר ממני בדיוק בעשור ואני קולט את הזהות של בן ה-30 היום- זהות מאד מורכבת וסבוכה של שייכות ואי-שייכות. ולעומת זאת צעירים בני 20 קצת מבוגרים מאלו שמתוארים פה בסיפור הזה הם נטולי כל משבר זהות. אין להם סיג ושיח עם הציוניות, הישראליות, העבריות...
לגבי "הם רוצים להשמיד אותנו" פה דבר לא השתנה. ואני חושב אגב שזה אחד מ"האמיתות" של מערכת החינוך שמפמפמת את זה לילדים בחגים כמו פורים וחנוכה וכו'. ילדינו מפחדים מערבים ונדרך למשפט הזה קצרה- עד להתבגרות האידיאולוגית האישית שצומחת מאוחר הרבה יותר.
שי היקר,
לסיפור, אהבתי את הקצב. וכמובן את המבנה.
למרות שיש כאן בשבילי, קצת פלקטיות, ואולי קלישאות שעובדות טוב: העבר וההווה, אז והיום וכאילו שום דבר לא השתנה. הזקן החכם התורן והמספר.
בנוגע למספר: לא ברורה דמותו של המספר: מי הוא? מה הוא עושה שם?
בנוגע לשאלה הגדולה: החינוך! אני כבר מזמן התבלבלתי מרוב הנחות ושיפוט לכאן ולכאן בנוגע לדור החדש הזה:
גם עלינו אמרו דברים נוראיים בזמנו, וכנראה שכל דור אומר על הדור הצעיר יותר את הדברים האלה:
ונכון שיש משהו שונה כל כך שזה מפחיד אותנו: ואני רואה הרבה את זה בבתי ספר: מה מעניין אותם, איך הם מדברים, השפה...
אבל אם תשאל אותי , אני חושב שהם לא אשמים. אנחנו הם האשמים: הם כל כך צינים וחכמים שהם קולטים בשלב מוקדם מידי שיש פה בלוף. אי אפשר לפמפם להם קלישאות ונוסחאות וכל מיני "סלעי קיומנו" בלי לתת תשובות נכונות, הגיוניות להם...
לא יודע, התחלתי להתבלבל, אבל, למשל, אפרופו יום הזכרון, אתמול שמעתי שיחה בין מבוגרת לבין צעיר והוא שאל למה לא עושים משהו שונה סוף סוף ומנסים בכל אופן לשנות את מצב הלוחמה, להעז, להתנהג באומץ, ואולי זה יקרה, לקום מתוך העוצמה הצבאית הזאת(ככה הוא אמר, הצעיר לא מפחד, אין לו את הפחד היהודי הזה, הגלותי, מאמין בכוחנו), ולהכריז על צעדים מעשיים, בכל אופן לנסות!
והיא אמרה לו את המשפט האולטימטיבי, את אותו משפט נוסחתי שהשלטון כל כך פמפם במשך שנים וכנראה הצליח בזה:
אין עם מי לעשות שלום... ואחר כך עוד אמרה: הם רוצים להשמיד אותנו...
אתה מבין?
ונחזור לפוסט: תמשיך לגרות אותי. אתה כותב נהדר!
תודה טל על המילים החמות, שי
מקסים
משכיל
סוחף
אני עצמי הרגשתי כאילו שאנחנו מלווים טיול של חברות נערים
ובתוך כך אתה מלמד אותי המון דברים שלעולם לא הייתי יודעת
אילולא הייתי באה להשכיל ממך
כהרגלך בקודש, מעולה!
זוהי העלילה המשנית שטווייה כל העת בסיפור הזה. אחרי שסיימתי לשכתב קראתי אותו בדיוק מהזווית הזו. לא קריאה אחרת, אבל קריאה משלימה :-) תודה רבה לקסי
זה מאד משמח אותי. כי יש בי צד שמאד רוצה להיות מורה שלא מומש. :-) תודה מקרב לב אילנית
זוכרת את הסיפור הזה :) אהבתי אותו גם בפעם הראשונה שקראתי. לא זוכרת מה הרגשתי (או כתבתי) אז - הפעם הוא ריתק אותי בקטע של המגזרים החברתיים שהוא מתאר, ולא בהקשר המלחמתי.
שווה ביקור חוזר :)
פשוט תענוג לקרוא את הפוסטים שלך שי,
תמיד לומדת משהו חדש,
אילנית :)
תודה רבה תמר ומיכל
נהניתי ועלו בי כל מני הרהורים. אחד מהם על כך שאנחנו לא משחקים מספיק כשאנחנו גדלים, האחר על תרבות הקניונים ועוד אחד על הדור הצעיר שלנו. מעניין. תודה.
תמר
כתוב מרתק ומלא רגישות.
מבין אותך אורי, כל עוד זה אקשן שאפשר לחיות איתו...
תודה, שי
תודה לך לאה, שבאת לבקר
בתור מורה אתה הרבה כשמסתובב במסדרונות, נתקל בהתקהלויות
והתפרצויות מהסוג הזה, או הדומה לזה. לרוב סתם חבטות קלות לשחרור
אגרסיות, אבל מדי פעם גם יש כוונה מאחורי. ואז אני פורץ קדימה
מלווה את עצמי בצעקות "וואהו וואהו תפסיקו עם זה", ובדרך כלל זה
עוזר. ואחר כך אני שואל את עצמי איך אפשר להם שלא, כשהם בדיוק
בגיל כשהשרירים גדלים וההורמונים נצברים והבעלות הופכת להיות כוח
(שלא לומר צורך) מוחשי בחיים, והרי חייבים להתנסות בכל החדש הזה.
ועוד קצת אחר כך אני יודע שבכלל לא מעניין אותי, ושיפרקו אחד לשני את
הצורה, ומה שבאמת היה חשוב לי זה לקחת חלק באקשן.
קראתי בהנאה שלמה שי
תודה
להתנגד למה? למה שנהיינו, לזה שצעדנו יד ביד עם הנאורות והקדמה? האימפריציסטים, הרציונליסטים, הרומנטיקאים, בעצם כולם עד למאה העשרים הבטיחו לנו עולם טוב יותר.
גם לשלי :-) ואולי על כן זה רעיון מעניין וחכם. תודה מיקי שהעשרת אותי
כן, אני מכיר היטב את הרגשות האלה. הן גם שלי. תודה נעמי
אינשאללה אישון, תודה :-)
לא מדהים אותך שהאדם הלך והתשכלל בגובהו, בהיקפו, ביכולת האימונים שלו ובטכנולוגיית הקיימות להפעיל שרירים. בביגוד, הנעלה, בכל פרמטר שהוא. אך עם זאת הסיבולת של האדם קטנה ותמשיך לקטון
ראיתי את הכתבה הזאת היא ריגשה אותי מאד. מביוחד נושא נקודות המבט. אבל אתייחס דווקא לפזל האנושי שהזכרת שנשאר כתמיד מאד מחורר. אני חושש שהגענו טכנולוגית לרוויה תקשורתית. "מיכל הרגשות הקולקטיבי התרוקן" ואנחנו עומדים ומביטים באדישות רבה ושלוחת רסן במגדל בבל הישן...
בהנחה שאני המספר? :-)
שי יקירי, פוסט נפלא, מהנה ומלמד בעיקר אהבתי לגלות את אהבת המשחק הקדומה. תודה יקירי ו*
לאה
אתה כותב נהדר למביא לידיעתי (ולאחרים) רעיונות ודברים שלא הייתי מגיעה אליהם.
ליתר דיוק ולמצטטים "מותר האדם מן הבהמה- אין" כך כתוב.
אחת המורות שלי ליוגה אמרה לי בזמנו שכדי לשפר את הזוגיות כדאי שנשחק במשחקי ילדות ולהשתדל לא לרצות לנצח אלא להנות
מעצם המשחק...קשה ומנוגד לטבע שלי, לא ככה?
יופי של פוסט.
מותר האדם מהבהמה? : הרצון לרצוח מול החובה להרוג
תודה רבה לך פרץ
בהחלט הרבה קווים משיקים. מאד יפה התיאור שלך על משחק הג'ולות. לא ידעתי. תודה נינה
ידעתי שתתייחס לזה בצורה מדעית :-) על הציר הדיאכרוני של האדם שמוחו מתפתח ויכולותיו הפיזיות הראשוניות בנסיגה גדולה.
תודה לך
תודה רבה דנה, שמח שאהבת
קשה לי תמיד להבין מלחמות. מוזר, גם בסרטים על מלחמה, אני מסתכלת על האקרן והכל שטוח בעיניי
קשה לי להיכנס לדמויות, להבין את הפחד, את האימה, את הרצון ללחום, את הרצון להרוג. זה משהו כל כך זר ומוזר
בעיניי. ויחד עם זה כל כך אנושי וקרוב. לעמוד במקום כזה ולהבין שמאות שנים של דם אנושי נשפך במקום
במעגליות שאי אפשר לעצור אותה, זה מייאש כמעט.
הפוסט הזה נפלא! הוא עורר בי כל כך הרבה אסוציאציות ומחשבות, מה היה אז, מה יש לנו היום, מה לנו ולהם, האם כל זה בסדר, האם גם אנחנו היינו כל כך תזזיתיים?
ובעיקר נזכרתי בטיול המיתולוגי בסוף כיתה ו', כשהצטרפתי לבני לטיול השנתי לחיפה...(חשבתי על זה שלמורה מגיע מדליה...) אבל חשבתי גם על הצבא, כמה הקטע הזה של להילחם, מתי הלחימה נכנסת לנו לתודעה, האם זה הכרחי והאם בכלל אפשר להתנגד לזה....
מטלטל אך מחובר היטב
אז אין חדש תחת השמש
מרתק והכתיבה סוחפת.
ואני מהרהרת לי כש שוב מעיינת במה שכתבת ש - כשתיעלם השינאה אולי גם לא יהיה הצורך באהבה,
כשתיעלם תחושת העליונות והאגואיזם והרצינות התהומית היתרה שאנשים מרשים לעצמם לקחת לעיתים בכל מיני אמתלות
אולי לא יהיה גם צורך להוכיח...
וקרי הדוח של מלחמה ההבאה יהיה מיותר.
משגע לי את העיניים הפונט הזעיר הזה.
לא מסוגלת לקרוא כך,
משערת שהפסדתי.
נהניתי מאוד שי,
גם ההיסטוריה האנושית כל הזמן בזיג זג
נדמה שהינה משהו חדש מגיע, התפיסה יותר הומנית, יותר רגישה, קבלת השונה ואופפפ
רק היום צפיתי בחדשות ערוץ שתיים בכתבה על הצילום המפורסם של השואה ואת הפולני עובר אורח שמקלל לעבר עמנואל רוזן
ואומר , חבל שלא חיסלנו אתכם , את כל היהודים אז...
ושוב אנחנו בזיג אחורנית ומגיעים לאותו מקום.
הנער שפוגע ויש את הפגוע והשרשרת נמשכת.
ואיזה פזל אנושי מוזר ומשונה יש לנו כאן :)
אנחנו הבבל החדשה.
שבת טובה
תודה, אבל אותי לימדו שקודם מסיימים מהצלחת :-)
שפיות, אני? מה אני אגיד לך, תודה רבה מותק !
תודה שי.
אהבתי לקרוא.
סיפורים על אנשים הם הכי מרגשים.
עברו מאות שנים של נאורות, קידמה, טכנולוגיה ויצרי האדם הבסיסיים: לאכול ולשתות, להתרבות, אך גם להילחם, לכבוש ובשל כך גם להרוג, נותרו בעינם, כנראה שיוותרו בעינם לנצח.
כמה נכון, כמה עצוב
האם : מותר האדם מהבהמה?
קראתי ואהבתי
תודה
פוסט יפיפה.
כמובן שזה הזכיר לי את הגלדיאטורים
ואת השורשים העמוקים שלנו שדי ברור
שלא יעלמו. והויקטור הזה איזה
פרוטייפ תיארת ,מקסים!
לאחרונה תחקרתי את נושא הצעצועים
וניתקלתי במשחק 3 הג'ולות
ששיחקו במצרים העתיקה לפני 6000 שנה
כל זה בגללפוסט צעצועי החיים שהעלתי
תראה כמה הקבלות מעניינות עשינו
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1532336
תודה שרון, תודה פרומיתאוס
את זוכרת את ההכנה לצבא, לסיירות מובחרות וכו'. היום כבר לא צריך; שלב החברות ההיכרות והטרום-ביצוע קיים על המחשב.
בכוונה הוא אינו מוזכר בסיפור. רציתי שחסרונו יקבל משמעות
נערי "חופשות של הרגע האחרון" - נהדר !
כרגיל....פוסט מצוין.
תודה.
שבת שלום.
פרץ.
החיילים הרומים היו חזקים מאיתנו בהרבה אם הלכו עם ציוד ששקל בין 40-50 ק"ג 30-50 ק"מ ביום ברגל לפעמים על בסיס יום יומי .
דיידים באפריקה או באוסטרליה נהגו לרוץ מרחקים במהיריות בלתי נתפסות היום (יש עקבות מאובנות) גם לא ברמה של ספורטאים
בכלל , ההומו ספיינס מבחינה גופנית נמצא כיום בשפל המדרגה , וסביר להניח שימשיך לרדת במדרגות גם בעתיד .
פוסט מעולה
שבת שלום
הגעתי הנה בעקבות המומלצים בע"מ, מבינה שיש פה משהו שונה ומובחר. אשוב לקרוא בעיון רב, ולעת עתה, תודה!
הי, פוסט חזק ומהנה שי, איזה סיפור סיפרת לנו, אני לגמרי שם- איתך ועם ויקטור...
עברו מאות שנים של נאורות, קידמה, טכנולוגיה ויצרי האדם הבסיסיים: לאכול ולשתות, להתרבות, אך גם להילחם, לכבוש ובשל כך גם להרוג, לא השתנה וכנראה לא ישתנה לעולם.
אכן כך.
שי, רק בשביל פוסט כזה שווה לי לחזור ולהגיח אל הקפה, שנטשתי בזמן האחרון.
אתה מתאר ואני רואה את הילדים, אני רואה ילדים חיילים כי זאת המציאות שלי עכשיו. וכמה נכון, אבולוציה שמבולציה, עדיין, האדם משחק ונלחם בדיוק כמו לפני אלף שנות אור. לפני שהבן שלי התגייס הוא וחבריו היו משחקים "מחבואים" רק שהם הכניסו אלמנטים "צבאיים" למשחק, התגנבויות יחידים, הסוואה, זחילה ומה לא, היום כולם משחקים "על אמת" בצבא.
להיות חייל זה לא כמו להיות הורה לחייל, הבטן מתהפכת.
סופר-פוסט.
נפלא שי. לא הכרתי אותו. אני אוהבת את החיבורים ההגיוניים שאתה עושה
במידע שאתה מעביר לנו על גבה של סיטואציה חופשתית משהו ואיך הופך
מיתחם הסטורי רגוע לזירת קרב תרנגולים ממיטב נערי "חופשות של הרגע האחרון"
ממש כמו אז. אכן דבר לא השתנה חוץ ממינון האלכוהול בדמו של ויקטור. :))
מומלץ בעונג.