החומר ממנו עשויה המלחמה- סיפור/דו"ח.
א. פגישה עם ויקטור פגשתי את ויקטור, אסטוני במקור, מתנדב באתר שחזור של הרחוב הרומי במערה קרירה ונעימה בעין יעל, מול גן החיות התנ"כי בירושלים. הוא היה עטוי בשריון רומי וקסדה. על החלק התחתון של השריון הוא ויתר, הוא ישב על דרגש מכיוון שלא היו מבקרים באותו רגע ואמר לי שעוד מעט יגיעו תלמידי תיכון. שוחחנו זמן מה ופרט מעברנו גרם לכך שהתקרבנו מיד. ויקטור היה מג"ד בתותחנים. הוא זכר אותי מלפני כ-15 שנים מגדוד 411. אני, שמחקתי את תקופת הצבא והמילואים, לא זכרתי אותו כלל. בכל אופן העלינו זיכרונות מהתחושה המשונה שמלווה את אנשי חיל התותחנים. סוג של ניכור, כשמדובר בהפצצה למרחק של 40 ק"מ, בלי לוחמה פנים אל פנים. מעין להיות עם ולהרגיש בלי. כשדיברתי על יפי המקום, ויקטור אמר ש"כן ,המקום מאוד יפה", אבל בה בעת מילותיו העלו סימני שאלה באוויר ולאחר שתיקה קלה הוסיף: "אדמה עקובה מדם, ממלחמות יהודים ורומאים". ויקטור ציין שיש לו שלושה בנים בני 14-17 והוא חושב על גיוסם המתקרב. אחר-כך אמר דבר מה שהרשים אותי: עברו מאות שנים של נאורות, קידמה, טכנולוגיה ויצרי האדם הבסיסיים: לאכול ולשתות, להתרבות, אך גם להילחם, לכבוש ובשל כך גם להרוג, נותרו בעינם, כנראה שיוותרו בעינם לנצח. הוא שתה וודקה עשבים כתומה מבקבוק קטן עם כתב קירילי שנראתה ככזו שאפשר למצוא רק בבית ממכר רוסי. מדי פעם מזג לעצמו בשקט ובלי תנועות חדות. אני סירבתי בנימוס להצעותיו ושמתי לב לניצוץ שלו בעיניים ולשילוב הזה בין ערפול וחדות. נראה היה שהוא נמצא בתהליך. שאלתי אותו מה עומד לקרות בהמשך. ויקטור ענה בפרץ של התלהבות שהנערים מאוד אוהבים את השריונים וכשיגיעו אליהם הם יידחפו וימדדו אותם ושאני אחכה ואראה. זו תהיה אטרקציה משמעותית עבורם. ב. משחקי קדם משחק ה"סנת" או משחק שלושים הבתים, הוא אחד המשחקים הקדומים והנפוצים בעולם העתיק. מוצאו, בדרום הלבאנט באלף השלישי לפני הספירה והוא נפוץ מאד במצרים העתיקה ומאוחר הרבה יותר- באימפריה הרומית. לוחות משחק, אבני משחק, אסטרגלים וקוביות, נמצאו בכל רחבי המזרח הקדמון וכל שכבות האוכלוסייה נטלו בהן חלק: מלכים אצילים וגם אזרחים ופשוטי העם. המשחק באופן מפתיע, דומה מאד ל"סולמות וחבלים" של היום, שכל ילד מכיר. במקום חיילי פלסטיק צבעוניים יש חמש אבני חצץ בצבעים שונים ובמקום קוביות, מקלות הטלה מעץ, שצד אחד מהן צבוע בפיגמנט וצד אחד לא. כך שאם זורקים ארבעה מקלות אפשר לא להתקדם כלל והמקסימום הוא להתקדם ארבע משבצות. חלק מהמשבצות מכילות הוראות לעלייה, ירידה, הישארות במקום ואף קרבות עם אויב (שחקן אחר) שמתבצעים אף הם על ידי מקלות ההטלה. המנצח או זה שמעביר את כל חמש האבנים, כל אחת בתורה ממשבצת ההתחלה אל משבצת הסיום. אם נשווה בין המשחקים ונביט על הזמן שחלף נראה שהשינויים הם קלים מאד וטכנולוגיים בעיקרם. הצורך לשחק טבוע בנו ומהווה מרכיב בסיסי בתרבות האנושית. המשחקים מאפשרים לנו מחד לקחת פסק זמן מטרדות היומיום, מהעבודה, ממטלות הבית ומהדאגות המקיפות אותנו. במשחק אנו נפגשים עם אנשים מוכרים וחדשים באופן שונה בתכלית מן הדפוסים המשפחתיים, או המקצועיים הנוקשים הקיימים בחיי היומיום. המשחק, כמו שטען האנתרופולוג הצרפתי הנודע קלוד לוי שטראוס,מגדיר את דפוסי ההתרועעות האנושית ומהווה אירוע בונה של לכידות חברתית ותרבותית. המנצח במשחק ההיסטורי הרומי נהנה הרבה יותר בעבר מתחושת הניצחון. המפסיד היה צריך להקריב, לתת משהו; לעיתים חפץ, לעתים חיה, לעתים אף את אשתו. ויקטור אמר שבעולם שלה היום הכל הפוך כי מי שמנצח לא צריך להילחם. המנצח הוא בדרך כלל החזק או העשיר שיכול להרשות לעצמו כל דבר שבו יחפץ. ומי שמפסיד במרוץ, נשאר למטה, נאבק על הישרדותו ועל כן אין לו שום סיכוי להגיע למצב של לוחמה.
ג. קניון השריונים אוטובוס עצר והנערים התפרצו מטה כמו מתוך לוע של תותח. ראשונים הגיעו המגודלים, גם כמה נערות, אח"כ השקטים, ובסוף עוד כמה שהמורה שמה עליהם עין ולא נתנה להם להתרחק ממנה. המורה הייתה תשושה מצעקות והנערים מיוזעים ודביקים לאחר הליכה בשמש העזה והיוקדת של חודש יוני. היו שם שניים שהתגרו זה בזה ללא רחם. הם קראו מדי פעם אחד לשני בשמותיהם, תוך שהם מניפים רגלים אחד לעבר השני, יפתח וג'קי. אצל ויקטור היו שריונים: small , medium , large . גם אם היה ביקוש למידות גדולות יותר- זה מה שהיה. גובהו של החייל הרומי היה בין מטר חמישים למטר שישים. גם משקלו נע בין ארבעים וחמישה לשישים קילו. חלק מהשריונים הם כבדים ושוקלים באזור ה-30 קילו. ויקטור הסביר לנערים שמדובר בהתפתחות אבולוציונית. אנחנו גבוהים, חזקים, ובריאים יותר. כשהמורה שאלה האם אנחנו טובים יותר במבננו, בגמישותנו,בממדינו מן החייל הרומי, ויקטור לא ידע לענות. יצאתי החוצה עם ויקטור, המורה והילדים המוחזקים. ויקטור היה אחראי להחזיר את הנערים לעבר משאבות המים. חלק מהנערים היו לגמרי תמהים לדעת שפעם לא היו קניון ומיזוג ושלא היו גם כרטיסי אשראי.
ויקטור מספר שהאוכלוסייה המגיעה למקום מתחלקת לשלוש; מתנחלים ותיירים בעיקר אנגלו-סקסים וצרפתיים בעיניהם עצם הטיול בארץ ישראל- "ארץ התנך" הוא וואו גדול. הקבוצה השנייה היא של תלמידים שעבורם זהו סיור חובה. וקבוצה שלישית היא שהמקום הוא עבורם טרנד של חזרה לעבר. בתי בד, אוכל בריא וארוחות בטבע. מדובר בקבוצת משפחות עירוניות שמלוות בג'יפים ארבע על ארבע כשלאחר מכן הם עורכים השלמות בקניון, כדי להתמזג עם המאה ה-21. ד. יש נערים זיג-זג ויקטור אמר שהילדים שואלים אותו לפעמים 'למה אין לך מימדיון במתחם'. הם מכירים היטב את אנטליה ורודוס ורודוס והם מתווכחים בהתנצחות מלווה בהעלבות וקריאות של פראייר נוכח המחירים ששילמו ההורים. אחרי כך נזרקות לפתע לאוויר החם שלל מילים: בן זונה, שרמוטה, אמא שלך זונה, שהבית שלך יישרף ג'קי, יאללה תמות כבר. אחר-כך דממה ארוכה ואחריה נשמעה חבטת התנגשות של גולגולת באספלט וצעקות שבר של שלושה או ארבעה תלמידים: המורה! המורה! המורה! המורה!! אל תוך ההתקהלות פורץ ויקטור, דורך על רגליהם של כמהתלמידים ואני אחריו. הנער השכוב היה לבוש שריון המחובר אליו עם חבלים ואילו השריון השני לצדו היה מוכתם בטיפות דם. מישהו כבר קרא לאמבולנס שאמור להגיע תוך זמן קצר . הנער הפוגע, מוצא מן המעגל ומטולטל על ידי המורה. הוא מקבל סטירה חזקה מנער אחר ומכות יבשות ובעיטות ברגל משאר הנערים, גם מהנערות. ויקטור נעלם חזרה לתוך המערה. אני דולק בעקבותיו ורואה אותו לוקח שלוק ישר מהבקבוק ומקלל ברוסית. "ברברים" הוא צועק. אני לוקח את התיק הגב שלי, ממהר לבדוק אם יש תיק עזרה ראשונה בכניסה. הוא מפטיר לי תנועה של "לך מהר". אישוניו מודלקים ופיו מתעוות. אני חוזר לחבורה והנער ממשיך להיחבט בשקט. הוא לא מחזיר. באמבולנס כבר שוכב הנער הפגוע. אובדן הכרה ופגיעת ראש, חבישה היקפית סביב ראשו למניעת אובדן דם. הפגיעה מתברר לא בצד של המוח. שיחה מהירה בקשר עם רופא מהדסה עין כרם ותוך שניות הנער מחובר למכשיר הנשמה. הוא שוכב שרוע בשלווה. צהרים נהדרים ואור השמש חזק מאד אך גם מיטיב. אני תוהה אם לרגע העולם נפער תחתיו וסובב במוחו הלא צלול של הנער. ואיך זה מרגיש? איך?מנותק לגמרי? זה מה שמעניין אותי כמו בשיר ההוא של דילן שמתנגן בראשי. האם לרגע צצות בעיניו חלק ממהלכן האדיר של אלפי שנות היסטוריה. נראה שיכולים להיות דברים גרועים מאשר להתנמנם לשעה, לאבד את תחושת הזמן, לחוש כאב איום לרגע . לרגע אישוניי שלי מתרחבים עד כדי בהלה, כי נראה לי שהנער באמת נעדר לרגע. אבל אז אני מקבל מכה בכתפי מלווה באד אלכוהולי חזק. הוא חוזר,"הוא תיכף חוזר אלינו", ויקטור אומר חרישית,אולי במבטא אסטוני, לך תדע. |