כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תולעת מכרסמת.

    בימים האחרונים אני חווה אש בוערת בעצמותי, תחושה עילאית של שליחות סוחפת הרבה מעבר לכל מה שחוויתי מאז פתחנו את העיתון לפני כ 5 שנים.הידיעה שהפעם אנו עומדים לשנות את חייהם של אלפי אנשים מקצה לקצה, באמצעות סדרת מאמרים שתלמד אותם כיצד אחרי 5 שנים עבודה בישראל הם יכולים להגיע לקרן של 48,000$.

    סוף סוף נחשף רב סרן דוד שפירא שהרג את המחבל בישיבת מרכז הרב.

    0 תגובות   יום שישי , 9/4/10, 13:09

     

     

      הכל התחיל אחרי שצפיתי, בערוץ פנימי של ישיבת מכון מאיר, בראיון בלעדי עם דוד שפירא, הורג המחבל במרכז הרב.    

    באותו רגע, כמו רגעים נדירים בחייו של אדם שאותם קשה לצייר במילים, הכתה בי הבנה עמוקה. כך שבפוסט זה תרוויחו 2 ציפורים במכה אחת. גם ראיון עם האיש גבור החייל העניו, שנחשף לראשונה בערוץ של ישיבת מכון מאיר  הידוע רק ליודעי חן. וגם על ההבדל בין אדם המלא מפנים, לבין אותם אלה החלולים פנימית ומרשימים חיצונית. כהגדרת התלמוד " איסתרא בלגינא קיש קיש קריא".

      

    הדמות של דוד שפירא מאוד סקרנה אותי מאז הארוע הטרגי שבעל כורחו העלה אותו לכותרות . מה שמסקרן במיוחד ברב סרן דוד שפירא, זה לא רק הגבורה יוצאת הדופן, אלא בעיקר הענווה והצניעות. הוא לא היה מוכן לחשוף את שמו ואת תמונתו ולא רץ לכלי התקשורת כדי לזכות בתהילת הגיבור ולהתפרסם. גם עכשיו כשהוא מתראיין, שנתיים אחרי הארוע,  הוא עושה זאת רק בערוץ הפנימי של מכון מאיר, למרות שכל כלי התקשורת מכל העולם היו רוצים לראיין אותו.

      

    שש דקות בלבד זה לקח לו, מאז שהתחילו היריות עד שהוא הרג את המחבל. הוא הגיע לחופשה משרותו בצפון והשכיב את הילדים בדירתו הסמוכה לישיבת מרכז הרב. בתחילה הוא חשב שהירי זה נפצים של ילדים כנהוג לפני פורים. אבל כלוחם מיומן, הוא הבין מהר שהצרורות הללו הן ירי. מיד הוא לקח את נשקו ורץ במהירות. בפתח לישיבה הוא ראה שוטר, שאמר לו שהיריות הן מהספריה ועדיף שיחכה לתגבור. שפירא, ששמע את המשך הירי של הצרורות, הבין שזה לא הזמן להשתהות ואפילו לא היה מוכן להמתין שהשוטר יביא לו שכפץ מהניידת.

     

    הוא נכנס לספריה עד שאיתר את המחבל וירה בו ביחד עם אברך הישיבה יצחק דדון .

     בזכות גבורתו ותושייתו המהירה, ובכך שבשבריר של רגע , מבלי להסס ולהתלבט, הוא בחר בבחירה לסכן את חייו מאשר לבזבז שניות מיותרות עד הבאת השכפץ, מניין ההרוגים היה "רק" 8 ולא הגיע חלילה לעשרות במידה והיו צריכים לחכות לכוחות הביטחון.   

    אותו דפוס של גבורה עילאית וענווה חזר על עצמו גם עם גיסו החייל משה פלסר, בפיגוע הטרקטור הראשון בלב י'ם, שביקש את כלי הנשק של אחד השוטרים והרג את המחבל. גם הוא לא ביקש להתראיין ולהתפרסם ועשה את מה שעשה מבלי לבקש לעצמו את התהילה.

     קשה שלא להשוות בשני המקרים בין 2 הגיבורים לבין אוזלת היד של השוטרים שאמורים לשמור על הביטחון. השוטר בעמד בפתח הישיבה ולמרות שהוא שומע שוב ושוב את הצרורות, ולמרות שהוא חגור בנשק העדיף לחכות עד שיגיעו כוחות התיגבור. ובפיגוע הטרקטור השוטר העדיף לתת את נשקו לאזרח בן 19 ולא לסכן את עצמו בעימות עם המחבל.   

    צפו בראיון בעיניים חדות, רגע אחד יותר ארוך מבט אחד יותר עמוק, כמו המשורר הרואה  את מה שכולם רואים, אבל מחפש את מה שמעבר לנראה. לגלות את הכסוי, להסיר את המכסה, לחדור מבעד לקליפה   ולראות את הביטנה.

       

    מהו הסוד הזה של הצניעות? מהם החומרים מהם עשויים האנשים האלה  המחפשים את האושר בפנים ולא בגלל תהילת שווא? למה הוא לא רודף אחר התהילה כפי שהיה חולם לעשות כל תל אביבי מצוי אילו היה במצבו?

      http://www.machonmeir.org.il/Hebrew/main_id.asp?id=11220&q=דוד%20שפירא    

    אחרי הראיון המרתק , שכבתי פרקדן, עצמתי את עיני, ומשום מה, לא יכולתי להתאפק מלהשוות אותם לדמויות היושבות בבתי הקפה ההומים בת"א.

     למרות שהם חיים רק מספר ק'מ, בקו אוירי, אחד מהשני, הם מתקיימים בשני יקומים מקבילים.

    רק כמה קמ' מפרידים בניהם, אבל מה רב המרחק.

     

    המתנחלים לא חיים מאחורי חומות, אבל בכ"ז דומה שרוב החילונים אינם מכירים אותם. נוכח הטחת הבוץ ההיסטרית בציבור המתנחלים בתקשורת וגם פה בקפה, שבגרפומניה מתחסדת של סמולנים צדקניים, משלחים בהם מטח אבנים ורפש עד שמרוב בוץ ורפש לא רואים את הזהב המכוסה. הראיון הזה יטלטל אותכם וינער את כל שכבות האבק והרפש שהחדירו למוחכם, השולטים במנגנוני העדר ותוכלו לראות במו עיניכם את היהלום הנצחי והמבריק באלפי גוונים.

     

    הוא לא מעריך את עצמו בגלל שאחרים מעריכים אותו. הוא לא מחפש ולא רודף אחר הערכת המעריכים. הוא מתכנס בתוך עצמו, בתוך המשפחה ולא מתפתה לפיתויי המעריצות והריגושיים הזמניים. הוא בונה בניין עדי עד, קבוע יציב ששום רוח סערה מזדמנת לא תוכל לו. זה ההבדל בחינוך שמושתת על ערכים פנימיים, לעומת אני ואני ואותי ולי.

     בדור הזה של פוסט הפוסטים, זה מה שנשאר.  בתי הקפה בתל אביב ההומים אנשים נפוחים מחשיבות עצמית, העסוקים בלהיות מודעים לעצמם.  וארוזים במיטב המותגים ומלהגים בלי סוף וללא הרף על דה ועל הא. כמו לפזר בועות אוויר ריחניות שמתנפחות ונמוגות אחרי שנייה. מול אנשי ערכים ומופת היודעים מה באמת חשוב בעולם האשליה וההבל.

       

    עצמו את העיניים ותדמיינו את התל אביבי הממוצע החמוש במשקפי שמש המכסים מבט צונן הסוקר אותך כאילו היית אוויר.

     

    ומנגד דמיינו בסרט נע, את הפרצופים של דוד שפירא, גיסו משה פלסר, רועי קליין שקפץ על הרימון כדי להציל את חיי ילדיו ואת הגבור האחרון אלירז פרץ.

      

    זה מול זה. אלה שהדגש אצלהם הוא על הרושם, על מה שרואים מבחוץ, העיצוב, התדמית, הכותרת, צבע השיער, סוג הקעקוע.  לעומת החומרים הפנימיים המוצקים בפלדה שמהם עשויים דוד שפירא ושות'.

      

    . עוד מפגש מעניין באותו הקשר אבל מכיוון שונה לגמרי, היה הראיון של אביב דרוקר ועופר שלח לתוכנית המקור. עוד שני מצליחני תקשורת, שעיקר כשרונם שהם יודעים לנבוח את ססמאות העדר בכוון הרוח בלבד. מנופחים בלהבת אגו, מהפוזה שהם אדוני הארץ.

      

     ולפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, באמצע עוד ראיון שגרתי, מישהו באיבחה אחת שולח אצבעות שחורות לתוך נשמתם וחושף את הריק החלול והפוזה הנפוחה. שמעו את דבריו המדהימים של בניון וראו את תגובתם של המראיינים המהוללים שהשתתקו בהלם, כשמישהו רב עוצמה מטיח בהם את האמת בפרצוף שם להם מראה מול העינים ןמראה להם באחת עד כמה הם קטנונים ופלצנים. כי כך הם 2 המראיינים שנראים זוהרים וצוחקים מבחוץ אבל בפנים הם בוכים, כי בפנים הנשמה שלהם יודעת שכל התהילה הזו, הכל זה תעשייה של שקר.  והם סוכני המכירות שלה. כמו  כל אותם מפורסמים של סתם, שבתוכם הם יודעים שהם סתמיים סתומים ועבדי התהילה הסתמית. ובלילות אחרי שמכבים את הזרקורים, ומקפלים את המיקרופונים,  ואחרי שכל מחיאות הכפיים הופכים להיות רק הד בזיכרון. כשהם סוגרים את הדלת לעולם הסתמי שבחוץ, והם לבד עם עצמם, עם הריק החלול שבתוכם. שמים את הראש על הכר, עוצמים עיניים ומרגישים כמו תפוח אדום וריחני שנראה מושלם מבחוץ, אבל בפנים תולעת מסתורית מכרסמת ואוכלת את תוכם. כי הם בעצמם קורבנות  של אותה תעשיית שקר.

      

    תסתכלו בפרצופים של המראיינים כשהוא מדבר,  איך הם מתכווצים מהלם, כמו וילון אחרי כביסה במים רותחים. ואז תבינו איך נראה בלון נפוח שמוציאים ממנו את האוויר באיבחה אחת . וכמובן, כמו כל הפחדנים, הם גיבורים גדולים בחוכמה של חדר המדרגות. תראו איך בסוף, גשהם לבד והוא לא לידם, תראו טוב איך הם מנסים להציל מעט מכבודם הנרמס, ע"י דחקות קטנוניות  בחכמה של חדר עריכה, כשהתאוששו מעט מהפיק ברכיים שאחז בהם. 

      

     http://news.nana10.co.il/Category/?CategoryID=400299     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יוסי איתן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין