אחרי שקברתי את אימא בבית הקברות בהמבורג התבקשתי להגיע לבית האבות ולקבל את חפציה שנארזו על ידי הצוות המיומן  שטיפל בה. בחמשת השנים האחרונות סבלה מאלצהיימר והייתה זקוקה לטיפול והשגחה יומית. נכנסתי לדירתה פעם האחרונה, חדר וחצי עם רצפת פרקט מעץ אלון כהה, מטבחון קטן, סלון עם כורסא פרחונית  ומיטה זוגית  בחדר השינה. ישבתי על קצה המיטה, ונזכרתי, איך כשאבא נפטר מהתקף לב הייתי בן ארבעים ועכשיו כשאמא נפטרה אני כבר בן שישים. כשאין לך הורים, פתאום אתה מרגיש את המשקל של החיים, שוב אין לך מחסום טבעי מול המוות.

הורי היו מהאצולה הגרמנית ממשפחת פון שטראונברג, אבא לחם במלחמה בורמאכט תחת הפיקוד של גנרל רומל, נלחם ב"על אלמיין", נפצע קשה וקיבל את עיטור צלב הברזל.  את שאר המלחמה ראה מהטירה שלנו בבוואריה.  אחרי שנפטר ירשתי את עסקי הבירה של המשפחה והפכתי ליצואן הגדול של בירה בווארית לארצות הברית.

כבן יחיד, דאגו הורי שאקבל את החינוך הטוב ביותר, אימי דאגה לכל צרכי ואני בתמורה דאגתי שבזקנתה תקבל את הטיפול הרפואי הטוב  ביותר, בקרתי אותה בבית האבות כמעט כל יום עד מותה.

מקצה המיטה שעליה ישבתי התבוננתי בשתי המזוודות שבהם נארזו בגדיה וחפציה האישיים. ערכתי חיפוש אחרון בחדר לוודא שלא נשכח דבר מחפציה. פתחתי שוב את כל המגירות, חיפשתי מתחת למזרון ולהפתעתי מאחורי המקרר מצאתי קופסת מתכת צבאית של אבא בצבע ירוק, סגורה בגומייה.

 ליד שולחן האוכל פתחתי את הקופסא ומצאתי בתוכה עשרות תמונות ותעודות  ישנות. בתמונות אני עומד גאה ליד אבא  ואימא שלי, איתם מחייך בלונה פארק, דג עם אבא בנחל, עומד על כתפיו במשחק כדורגל, יכולתי לזהות את עצמי  בגיל 3 עומד ליד אימי במצעד צבאי. בתמונה האחרונה בקופסא ראיתי את עצמי בערך בגיל שנתיים עומד ליד אישה גבוהה, יפה ולא מוכרת, רכוס במעיל צמר שחור עבה, האישה הייתה לבושה במעיל חורף מהצוואר עד  הברכיים, נעולה בנעלי עור עם עקב גבוה  ולשנינו על דש הבגד בצד ימין בלט טלאי צהוב גדול שהיה כתוב עליו בגרמנית יהודי.

הקופסא נפלה מידי ברעש על הרצפה, החדר הסתובב סביבי,  כשנרגעתי הבנתי, שכנראה יש לי עבר לא ידוע, שאני יהודי,  ושהורי אמצו  או הסתירו אותי בזמן המלחמה. בו זמנית היה לי ברור שאני הולך  לעשות כל מאמץ לברר מי אני ולחפש אחרי הורי האמיתיים  אם הם עדיין בחיים.

הפכתי את התמונה, מאחור  היה כתוב  רוזה וסטפן  רוזנברג  רחוב מילה 28 ורשה.     

נסעתי לוארשה, למדתי שרחוב מילה היה חלק מהגטו היהודי שאינו קיים יותר, הלכתי לבית העירייה ובמרשם התושבים שלה מצאתי  את רוזה ורומק  ילידי ורשה ועדות על כך שנולד להם בן ב26.9.41  בשם סטפן ושגם שכל תושבי גטו וורשה נשלחו לאושוויץ באפריל 1943.

עכשיו כשכנראה היו בידי שמות הורי  פרסמתי מודעות בכל עיתוני אירופה, הצעתי פרס כספי  לכל מי שיספק לי מידע מה קרה לרוזה וסטפן רוזנברג. פרסמתי את התמונה שמצאתי באינטרנט, ואפילו הופעתי בראיון טלוויזיוני של חברת החדשות  הבלגית שהתעניינה  בסיפור, שנה חלפה ודבר לא קרה.

יום אחד ב11 בלילה הטלפון צלצל, הרמתי את הטלפון וקול רועד שאל אותי "הר שטראונברג"? כן עניתי, "שמי שרה פינקס,  ראיתי את הסרט עליך בטלוויזיה. הייתי עם אימא שלך באותו הצריף בטרבלינקה, היא סיפרה לנו כאשר הבינה שהיא ברכבת  להשמדה,  כדי להציל את בנה,  זרקה אותו מגג הקרון  לזוג שטייל לצד המסילה. אני יודעת שהיא הייתה בחיים כשהרוסים שחררו את המחנה, ושכנראה  עלתה לישראל " אמרה ונתקה.

שלושה חודשים מאוחר יותר צעדתי  יחד עם הבלש הפרטי ששכרתי לכתובת דירת החדר  של רוזה רוזנברג בחולון. שנה וחצי של חיפושים עומדים להסתיים. הבלש סיפר לי שרוזה  עלתה לישראל בשנת 1946, ערירית וחיה בעוני מקצבת הביטוח הלאומי. ליבי פעם במהירות, רגלי בקושי נשאו אותי, בכניסה לבניין עצרתי לשאוף אוויר. "את מי אתם מחפשים?" שאל אותנו זקן שישב בכניסה  "את רוזה רוזנברג" ענה הבלש, "אהה, רוזה המשוגעת.....,  כל החיים שלה היא  מספרת לכולם  שיש לה בן שיום אחד יבוא להציל אותה ואף אחד לא בא, כבר אף אחד מזמן כבר לא מאמין לסיפורים שיש לה בן, היא גרה בקומה הראשונה בבניין הזה" והצביע  על בניין רכבת ישן ומוזנח בעל שמונה כניסות, שלש קומות וחלונות צרים שמתוכם השתלשלה כביסת הדיירים לכל האורך, טיח מתקלף ומרצפות שבורות קבלו את פנינו בכניסה לבניין.