קונקשן | connection
הביטוי connection/קונקשן באנגלית, או בעברית - טיסת המשך, מתייחס לטיסה לא ישירה בין יעדים, המחייבת עצירה אחת או יותר בשדות תעופה בינלאומיים בדרך , לצורך החלפת מטוס על מנת להגיע ליעד המבוקש.
מצאתי כרטיס זול (יחסית) מישראל לסן פרנסיסקו, שמותנה בקונקשנס - בציריך ובניו יורק.
ישראל,לפנות בוקר,שדה התעופה בן גוריון,בדרך לציריך
בפתח הכניסה למטוס,מחלק הדייל לנוסעים, שוקולד חלב שוויצרי בצורת מטבע כסף גדול,כמו המטבעות (הקטנים) שזללתי בילדותי בחג החנוכה. הוא איכותי וערב לחיך,מדגדג לי את חוש הטעם במתיקות שמתפשטת בחלל הפה.
אני מאד משתדלת לא לשבת ליד החלון. כהרגלי בקודש , אני מבקשת מדיילי הקרקע,את המושב הקבוע שלי,זה שצמוד למעבר,כדי שתהיה לי גישה חופשית לשירותים או להתהלך במטוס מבלי להעיר /להטריד /להפריע את מנוחתם של שכניי למושב.
אני מוצאת את מקומי, מתיישבת במושב הקיצוני (מתוך שלושה) ,הצמוד למעבר,ומחייכת בנימוס לזוג המבוגר שמימיני,הגבר ישוב ליד החלון והאישה במושב שצמוד אלי. במהלך הטיסה אנחנו מתיידדים בשיחת חולין,ואני לומדת עליהם מעט.הם זוג חביב ונעים לשיחה,אלגנטיים כאלה,חמימים,מתגוררים בסביון,הוא עוסק בנדל"ן,אישתו היתה מאפרת שחקנים באופרה בעבר,וכיום עקרת בית. לא נותר מקום בביזנס, אז הם "נאלצו" לקנות מושבים עם שאר הנוסעים ה"רגילים",(באקונומי),הבעל מדגיש בפניי בטון מתנצל. אני שותקת רוב השיחה,ומאזינה להם בעניין.
מעט לפני הנחיתה בציריך,אני מתבוננת אל הארץ במבט האווירי הייחודי שמאפיין טיסות מהשמיים ,דרך החלונות הקטנים במטוס, בנופים המרהיבים של שוויץ שמתחלפים במהירות מסחררת,כפרים קטנים,גגות אדומים,משטחים עצומים של טבע בירוק וחום,מרחבים ושדות,הרבה אגמים כחולים,יערות טבולים בירוק עז,הרים מושלגים,צבעים בוהקים ממרחק,נופים מוקטנים כמו בגלוייה,המראות ממלאים אותי בשלווה וברוגע,ואני נזכרת אסוציאטיבית באגדה על היידי בת ההרים שאהבתי בילדותי.
אחרי הנחיתה, אני נפרדת מהזוג לשלום. הם נשארים בציריך, ואני נותרת בשדה התעופה, ממתינה לקונקשן (טיסת ההמשך) שלי לארה"ב. אני מנצלת את הזמן הזה להתבוננות באנשים. שדה תעופה הוא מיקום שמהווה הזדמנות מצויינת עבורי לבחון את עשרות הפרצופים הזרים שחולפים על פני בדרכם,לכל אחד סיבה ומטרה משלו להיות שם,אישיות משלו,סיפור אישי וחיים שלמים חד פעמיים שיחודיים לו בלבד.
(התמונות מעל צולמו בשדה התעופה בציריך)
קונקשן מציריך לניו יורק
אני עולה למטוס,ועוזבת את אירופה בדרכי מעבר לים,ליבשת אמריקה. מהר מאד אני מגלה ששכנתי למושב בטיסה היא שווצרית אנטיפתית. אולי זה עדיף,אני מהרהרת, כך יהיה לי הפעם שקט מאינטראקציה עם הזולת, ויותר זמן לעצמי. עיכוב מורט עצבים של יותר משעה על הקרקע, (עקב רוחות או דלק ,לא היה ברור לחלוטין מה משניהם), גורם לי לנצל את זמן ההמתנה המסוייט הזה ,לצורך האזנה למוסיקה צרפתית באוזניות. השווצרית מימיני מתלוננת שהצלילים חזקים מדי,ומבקשת שאחליש כי כואב לה הראש. לאחר ההמראה, הדיילת עוברת ומציעה לנו שתיה. השווצרית מודיעה לה שהיא מוותרת על מגשית הארוחה שתחולק בהמשך, מזמינה משקה אלכוהולי חריף בתשלום נוסף, ולוגמת אותו במקביל לנטילת שתי גלולות שינה. היא מבחינה במבטיי המופתעים,ומבהירה לי שהיא שונאת טיסות,שרק ככה היא נרדמת הכי טוב, ומבקשת ממני להעיר אותה כשננחת בניו יורק. כמה דקות אח"כ היא מזמינה עוד כוסית משקה חריף, ואח"כ מתעלפת וצוללת לשנת שיכורים עמוקה,שכוללת נחירות רמות וארומה של אלכוהול הנודפת מפיה. בתגובה אני מגבירה את הווליום של המוסיקה באוזניי.
כעבור זמן מה,למרות שאני עטופה בשתי שמיכות,צעיף מחמם ושני זוגות גרביים,נעשה לי קר, ואני מתפתלת בחוסר נוחות על המושב. גם הוא כמוני,יושב בפינה של המושבים הצמודים למעבר משמאלי , גבר מושך בשנות הארבעים ומשהו לחייו,תוי פניו סלאביים, איתו החלפתי מבטים הדדיים עוד בשרוול שהוביל למטוס. הוא מבחין בשפת גופי הסובלת מן הקור,ומציע לי באדיבות את השמיכה שלו,תוך שהוא מעביר אותה אלי מבלי להמתין לתשובתי. אני לוקחת בשימחה את השמיכה,מתלוננת בפניו שכפות רגלי קפואות מהמיזוג המופרז,ואחר כך אנחנו שוקעים בשיחה מרתקת. בזרועותיו ישנה ילדה קטנה,מלאכית. הוא מספר לי שהוא גר בניו יורק עם שלוש בנותיו וזו אחת מהן,לאונה, (Leona) ,אבל במקור הם מאלבנייה, קוסבו. אני תוהה אם הוא נשוי ואיפה אישתו, שאותה הוא לא מזכיר כלל, (אולי הוא גרוש או אלמן?), אבל מתביישת לשאול שאלה חודרנית ואישית כזו, חוששת איך התעניינותי עלולה להתפרש בעיניו. כשאני מגלה לו שאני ישראלית, הוא מופתע ביותר, סקנותו מתגברת, והוא מתחיל לדבר איתי באריכות על פוליטיקה, ועל הדימיון בין העם האלבני לעם היהודי,על ההיסטוריה הדומה שחוו שני העמים, וכך אנחנו גולשים לשיח פוליטי. הוא מתעניין ושואל המון שאלות על ישראל, והשיחה תופסת גוון שמזכיר לי שאני שגרירת ישראל בכל מקום שאני מסתובבת בו בעולם, אנשים זרים תמיד מזכירים לי את עובדת היותי ישראלית, יהודייה ,וזה תמיד מתחיל ונגמר בלאום שלי, בסופו של דבר. הנה, גם עכשיו, במקום שנדבר על רומנטיקה, אנחנו מדברים על מלחמות ושינאה בין עמים. האנגלית שלו שוטפת ומצויינת, והשיחה הפוליטית קולחת. אני נזכרת באלון בן דויד, הכתב הצבאי הנודע, בו הבחנתי כשעלה איתי בישראל למטוס בדרכי לציריך. הוא היה שותף הרבה יותר מתאים ממני והיה יכול לתרום רבות בשיחה הזו ביני לבין האלבני. חבל שהוא לא פה עכשיו איתנו על המטוס, אני חושבת ביני לביני, איזו מקריות זו שדווקא בו נתקלתי מכל האנשים בעולם ,דווקא הוא שהה איתי בטיסה הקודמת שעליתי עליה הבוקר.
האלבני הוא גבר מאד מושך פיסית, ומעת לעת,חולפות לי מחשבות מיניות בנוגע אליו , שמסיחות את דעתי מהדיאלוג המדיני והרציני שלנו.
כשמחלקים את הארוחה, הוא מעיר את לאונה, הבת שלו, ואני מגניבה לעברם מבטים מסוקרנים. הוא סבלני אליה,קשוב וחם,מלטף את שערותיה כשהיא מדברת,משקיע בה הרבה תשומת לב. הם משוחחים ביניהם בשפה שלהם, ואני כמובן לא מבינה את הטקסט. אני מנסה לפענח את הצלילים הזרים, אבל שום מלה לא מזכירה לי מלים בינלאומיות אחרות שאני מכירה, אם כי אני מנחשת משפת גופם את האהבה הגדולה שיש בין המלים, את הקרבה בין האב לבתו. אני מתרגשת בתוכי מהיחסים שלהם, והמשיכה המינית שלי - כלפי האלבני הראשון שפגשתי בימי חיי הקצרים - גוברת. אני חשה את ליבי פועם בדפיקות לב מואצות ונמרצות,מדמיינת אותנו מתנשקים ברוך שהופך לאט לאט ללהט,ובמקביל ליצריי המיניים שמשתלטים עלי כליל, אני מזהה במבטיה החודרים והחכמים של לאונה עויינות כלפיי, הבחורה הצעירה שאביה מגלה בה עניין. היא מחזיקה בשתי כפות ידיה הקטנות את פניו היפים של אביה,ושוב לוחשת לו משפטים בשפה הזרה שלהם. הוא מחבק אותה ונושק לה בעדינות , משיב לה בטון אבהי ומרגיע. הוא קורא לה בשמה "לאונה" לעיתים קרובות, וזו המלה היחידה שאני מצליחה לזהות בבליל המלל הרב. היא לא מורידה את עיניה הנבונות ממני וממנו כל זמן שהאינטראקציה בינינו נמשכת,נועצת בשנינו מבטים מרוכזים לסירוגין, מפענחת את מה שלא נאמר, ומבינה הכל. האלבני מבשר לי באנגלית שלאונה מבקשת שהם יעברו למקום אחר. אני מחייכת בהבנה,ללאונה וגם אליו,אבל לאונה לא מחזירה לי חיוך. לפני שהם עוברים למיקום אחר, הוא מוציא מתוך שקית של הדיוטי פרי בציריך, חבילת שוקולד עם עטיפה של נוף שוויצרי מוטבע עליה, ומגיש לי אותה כמו היתה מתנת ניחומים. רציתי נשיקות לוהטות, ובמקום זה אני מקבלת תשורה בצורת שוקולד. אני מודה לו בנימוס מעודן,פותחת את החפיסה, ובוצעת שורה ממנה,אותה אני מציעה ללאונה . היא מצידה לוקחת בהיסוס מידי המושטת את שורת השוקולד מבלי להודות לי. "תודה על השיחה המעניינת,שמחתי להכירך", הוא נפרד ממני לפני שהם קמים לחפש מושב פנוי אחר במטוס. אני מתנחמת בשוקולד המתוק,תחליף עלוב לנשיקות מתוקות, בעודי צופה בהם מתרחקים ונעלמים באגף נסתר מהרדיוס שלי.
קונקשן מניו יורק לסן פרנסיסיקו
על מה שעברתי אחרי הנחיתה בשדה התעופה JFK בניו יורק, אני אמנע מלשתף. בעיקר כי זה ארוך מדי ודורש פוסט בפני עצמו. ייתכן שאפרט מעט בתגובות,אבל כרגע רק ארמוז שזה קשור למאורעות 11/9,שהאמריקאים מבוהלים מאד מהאפשרות לשידור חוזר שלהם,לפיכך אני מניחה שהיה עליי לעבור ,בתור תיירת זרה לבדה,שבעת מדורי גיהנום בחקירות מתישות ובבידוק ביטחוני מדוקדק ומשפיל.
לאור העיכוב הממושך,אני מפספסת את הטיסה ונאלצת להמתין לטיסה העוקבת שתמריא רק בעוד מספר שעות. אני מתקשרת לרחלי (אני קוראת לה רחלה,כשם חיבה),חברתי האהובה והקרובה עוד מתיכון,שהיגרה לאמריקה בגיל 22 ומאז ועד היום חיה בקליפורניה, כדי להודיע לה לבוא לאסוף אותי בשעה העדכנית,והיא מנסה לעודד אותי במלים חמות,מספרת לי שהיא בדיוק מכינה לכבודי את החדר,לקראת האירוח שלי במעונה.
אני מתיישבת באפיסת כוחות באחד מאולמי ההמתנה,אחרי שעות ארוכות ללא שינה רצופה,על ספסל מתכת מול הזכוכית השקופה,ממנה ישנה תצפית ברורה להשקיף על המטוסים הדוממים בחוץ,חונים על המסלול ההמראה. לידי מתיישבת בחורה אסיאתית צעירה כבת גילי,במקור מסינגפור,ומתפתחת בינינו שיחה שאנחנו שוקעות בה,מגלות עניין זו בחייה של זו,תוך כדי המתנה משותפת. אני לטיסת ההמשך שלי,והיא למשפחתה שאמורה לבוא לאסוף אותה בתוך שעה קלה משדה התעופה. האנגלית שלה רהוטה ומושלמת,ללא רבב,וללא מבטא זר, והיא אינטיליגנטית, מקסימה ואקזוטית מאד. אני מתפעלת ממנה ומחמיאה לה בגלוי על השליטה בשפה,והיא משתפת אותי שמשפחתה היגרה לאמריקה לפני שנים רבות, והיא כעת סטודנטית באוניברסיטת ניו יורק,לומדת קולנוע, שואפת להיות עורכת סרטים. כעבור שעה אני מלווה אותה למעלית,שם היא פוגשת את משפחתה -אביה,אמה ואחותה הצעירה,קטני קומה, בעלי חזות אסיאתית אופיינית מסורתית,שפת גופם צנועה ומופנמת. הם מברכים אותי לשלום בעדינות ובחיוך קטן,מאחלים לי דרך צלחה ונעלמים במעלית.
אני שבה לנוח על ספסלי ההמתנה באולם.
כמה שעות לאחר מכן,מגיע הרגע המיוחל שבו אני עולה לטיסת ההמשך האחרונה שמובילה אותי בביטחה ליעדי הסופי,לסן פרנסיסקו,שם אני יוצאת לאולם מקבלי הפנים וסוף סוף מזהה את רחלה חברתי היקרה מחפשת את דמותי בין ההמון.
אנחנו נופלות זו על צווארה של זו, והחיבוק שלנו מעביר באיברי גופי חמימות נעימה, ואושר אמיתי על המפגש המרגש שלנו.
- " איך היתה הטיסה ? " , היא מפטירה לחלל האויר שאלת תם סתמית בדרכנו לחניון. - " הטיסות, את מתכוונת " ,אני מתקנת ללשון רבים, ומוסיפה במיסתוריות - "חוויתיות". - " את בטח מאד עייפה ", היא מציינת בהשתתפות. - " כן " , אני מהנהנת בסיפוק, " אבל היה שווה כל רגע".
כשאנחנו מגיעות לאוטו שלה, אני מוציאה מתיקי את יתרת השוקולד השווצרי שהעניק לי במתנה, הגבר האלבני שעורר את החשק המיני שלי במטוס, אותו רחלה ואני מחסלות יחדיו בחטף, בטרם יציאתנו משדה התעופה.
|
