(בצילום אני מדגמנת גלבייה שעיצבתי לפרוייקט מעצבי-המאה)
מקובל לחשוב שאין לערבב פוליטיקה וספורט בעסקים למען לא תיפגע התדמית! נכנסתי ל"קפה" מטעמים עסקיים. העליתי צילומים וכתובות של הבוטיקים, ופניתי בהצעת חברות לכל מי שנראתה לי מתאימה לסגנון העיצוב שלי. מהר מאוד הבנתי שכדי ליצור עניין בפרופיל שלי כדאי לכתוב פוסטים. נהדר! כי אני נהנית להתבטא בכתיבה. הצורך שלי להבין מה קורה ב"קפה" הפגיש אותי עם הפוסטים של "יערת דבש". אלה שקראתי הם קצרצרים: צילום של קרוסלה בתוכה עוברים הפלסטינאים בדרכם לעבודה בארץ. גדר תיל מחושמלת ומאחוריה קבוצת אנשים... מתחת לכל צילום כמה מילות הסבר, ואחריו ב"תגובות" דיונים ארוכים ומעניינים. בפוסט אחר מתארת "יערת דבש" איך סייעה לגבר שנפצע קשה מתאונת רכב שנהג מתנחל, להגיע לטיפול בארץ, ולאשתו להגיע לבקר אותו.
על אף האמור בשורה הראשונה כאן, לא עצרתי לרגע מחשבה או התלבטות. התקשרתי ל"יערת דבש" ואמרתי: גם אני רוצה! קבענו תאריכים בהם אני אצטרף לפעילותה כמתלמדת. ההשתייכות לעם כובש מציקה לי מאז 67'. בשנים האחרונות ברור לי שהפתק שאני משלשלת לקלפי פעם בכמה שנים, לא עושה שום הבדל במציאות. מעצבן אותי שמי שנבחר להנהיג את המדינה לא פועל ע"פ הדרך שנראית לי, ולא סופר אותי ממטר. ולאחרונה מעצבן אותי להתעצבן כל כך הרבה. בינתיים הכיבוש נמשך. ואצלי? אצלי התרוקן מאגר האנרגיה ועייפתי מהשקעה בתירוצים והכחשות. אני הולכת, בלי לדעת לאן, אך עם תקווה גדולה שאמצא משהו מועיל לעשות. |