0
| את המכתב הזה כתבתי לבתי, כשנסעה למחנות ההשמדה לפני מספר שנים. אני חושבת שהוא מדבר בעד עצמו... ילדתי שלי,
עוד שלושה ימים... אני סופרת כל דקה, את ממריאה לפולין בעקבות הזמן, לְדרך רחוקה...
את מכתבי תקבלי באושוויץ... אל המקום הזה, רק לפני כמה עשורים הגיעו ילדים יהודים בטרנספורט, וְיצאו - עֲרֵימות של פגרים... וְאחרים, אם כבר מדברים, יצאו מהארובה, בְתִימרות עשן. הם היו ילדים כמוךְ, ילדתי, וזה קרה להם במקום הזה בדיוק, ממש כאן...
אז כשתעברי בשער, דומעת וכואבת, אבל בקומה זקופה ובראש מורם, תזכרי שֶהעבודה אולי משחררת, אבל החיים והנקמה, גם... כי את, ילדתי, את וַחֲברַיִך - אתם, אתם נקמתנו המתוקה: בשם כל האמהות שֶאבדו, ששירַת חיֵיהֶן בְאמצע נפסקה, בשם כל האבות שעלו בעשן, בשם הילדים שלא זכו להיות. בשם גווילי התורה השרופים ובָתֵי התפילה שהיו לחורבות, בשם הקהילות שהיו ואינן עוד, בשם המשפחות שנמחקו לעולמים, בשם היצירות שלא נכתבו, והמנגינות שלא נוגנו והמזמורים שנותרו אילמים.
בשם כל אלה ועוד, את יוצאת למסע אל מחוזות הרשע המוחלט, לעמוד מול ערמות הנעליים והשיער, לעמוד ולהישיר מבט, לא להבין, כי לא ניתן להבין, ולעולם, לעולם לא לשכוח את גודל האימה כי ההיסטוריה היא גלגל ענק, ואם שוכחים - היא חוזרת על עצמה...
אושוויץ. יובל פלוס שנים אחרי... ומה, בעצם, השתנה?... רק זאת: שאנחנו - כבר לא פליטים חסרי בית. שיש לנו מדינה. שעכשיו, כשאני שולחת אותך לאושווינצ'ים, ממך - לא יעשו סבון, כי את, ילדתי, לא חיה מוקצה ונרדפת. לךְ - יש ארץ וּצבא הגנה, דגל וְהמנון.
ועל חלקת האלוהים הזאת מִצְוָוה עלינו לִשמור מכל מִשמר, כי היא, רק היא לבדה, הגדר החיה, שמפרידה בין אושוויץ של אתמול לָאושוויץ של מחר...
|