כותרות TheMarker >
    ';

    סיזיפוס

    תמיד ניסית? תמיד נכשלת? אין דבר, נסה/נסי שוב, היכשל/י שוב, הכשלי יותר טוב (סמואל בקט).

    Ever tried? Ever failed? No Matter, try again, fail again, Fail better.


    מחכים/ות לאמת
    מחפשי/ות האמת לא נגמרים/ות, אבל חיים/ות בזבל.

    0

    סיפורי סבתא וסבא

    1 תגובות   יום שבת, 10/4/10, 06:17

    ''
    ''

    סבתי וסבי נרצחו על ידי הנאצים. גדלתי בצל תמונותיהן המפחידות של היקים חמורי הסבר האלו, אבל הם לא עניינו אותי אף פעם וגם אבי לא הרבה לספר עליהם, מעבר לזה שנתן לי את השם ה'גלותי' המזעזע שרגא, לזכרו של סבא (זה לגמרי מוזר וחדש לי להשתמש בכינוי זה לגבי האיש מהתמונות). זה היה בהחלט עונש על חטא שלא חטאתי.

    למרות שאני עוסק בצורה מאוד אינטנסיבית בחקר השואה מעל לעשרים שנה, התרחקתי מהסיפור המשפחתי, שכן אותי מעניין בעיקר המאקרו, כלומר התמונות והתהליכים בגדול והרבה פחות גורלות פרטיים 'שגרתיים', הנראים כמו חוזרים על עצמם במעין 'פורנוגרפיה של הרוע', כפי שמכנה זאת פרופ' חנה יבלונקה.

    מסעות השורשים נראים לי כמשהו מזוייף ומלאכותי. כבן דורי, כלומר צבר יליד 1947, מי התעניין בשואה? אני זוכר איך שנאנו את 'יום השואה' ואיך הכריחו אותנו בבית-ספר תיכון להאזין לשידור רדיו ישיר מפתיחת משפט אייכמן. אפילו לא שמחנו שנפל איזה שיעור משעמם.  

    ב-1987 כתבתי מאמר בעיתון שווייצרי על ניצול השואה לצרכים פוליטיים ובין השאר בעזרת שתי תמונות פרובקטיביות ניסיתי להמחיש את הבעיות של הזהות הישראלית של בני-דורי. בעמוד אחד היתה תמונה של חייל גרמני צעיר המשתתף בבדיקה לא אלימה של יהודים הלבושים בהידור בכניסה לגטו וורשה ובעמוד ממול היתה תמונה של חייל ישראלי משלומפר הבודק גם הוא בצורה לא אלימה פלסטינים בכניסה לרמאללה. נכון שבשרותי הצבאי עמדתי רק פעם אחד במעין נקודת ביקורת כזו. זה היה ב-1968 ביציאה מעזה ובקושי עצרנו מישהו. בכל זאת בתמונה מגטו וורשה היה לי יותר קל להזדהות מבחינה חווייתית עם החייל הגרמני הממושקף, העומד כמו בצד מאשר עם היהודים הנבדקים שהיו בשבילי כמו יכולים להיות סבי וסבתי. החייל הגרמני לא רק נראה איכשהו דומה לי באותו גיל, אלא נראה שהוא לא בדיוק ממלא ברצון את תפקידו הדוחה.

    ''

    ביקורת בכניסה לגטו וורשה בערך ב-1941

    ''

      ביקורת בכניסה לרמאללה, 1986     

     

    כדי להביך גרמנים צדקנים, מתחסדים ומצקצי לשון מול הסבל היהודי תחת השלטון הנאצי הייתי נוהג לומר שבעצם אני חייב את חיי לנאצים. שכן אם היטלר לא היה עולה לשלטון, אבי קרוב לוודאי לא היה נעשה ציוני ולא מהגר לפלסטין וממילא לא היה מכיר את אמי, ילידת רוסיה שהוריה הגרו לחיפה כבר ב-1912/13. כלומר שאני ושכמותי, דור שני לניצולי ופליטי השואה, בעצם חייבים את חיינו להיטלר ואפשר לקרוא לנו בצורה אבסורדית "ילדי היטלר".

    במבט לאחור מסתבר שבוודאי לפחות כמחצית מחבריי/ותיי לספסל הלימודים, ילידי 1947, בקרית-חיים, בוודאי בבית-ספר עממי, היו "ילדי היטלר". אבל מי דיבר על זה אז?  'מורדו' פוליקר, אחיו הבוגר של הזמר יהודה פוליקר היה השוער הנועז שלנו במשחקי הכדורגל בהפסקות. הוא היה מזנק כמתאבד על מגרש החצץ לעבר כדור הטניס בו היינו בועטים. מי ידע מה קרה אצלו בבית? מי בכלל התעניין? ואני הייתי ילד סקרן מאוד ועירני.

      לפני כמה שנים, כאשר חידשתי מגע עם ידידת נעורים קרובה מאוד מתנועת הנוער והנח"ל, פתאום היא סיפרה שהיא בת לשני ניצולי שואה, שנולדה במחנה בקפריסין ושהיא נשמה את השואה בביתה. בצעירותנו הרחוקה קיימנו שיחות נפש ארוכות נגן רבות ובמילה היא לא הזכירה את זה. מילה אחת ופתאום כמעט בגיל שישים מכה כזו.

    אבי גדל במינכן למשפחה בעלת שורשים ארוכים בבוואריה (עץ משפחה שקיבלתי מקרובה הולך לפחות כארבע מאות שנה אחרונית). למרות שהייתי מאז תחילת שנות השמונים מספר פעמים במינכן לא 'הטרחתי'  את עצמי ולו פעם אחת ממש לחפש את בית הוריו, את הבית בו גדל מאז היה בן שנה ואותו עזב סופית בגיל 22.

    ב-2006 שהיתי מספר ימים בבירת בוואריה וכאשר סיפרתי למארחתי הגרמניה על השורשים שלי היא מייד התלהבה ו'אנסה' אותי ללכת ולחפש את בית אבי שאת כתובתו מצאתי במסמכיו לאחר שנפטר כבר ב-1972.

    זה לא שאני קריר, אבל אצטרך ממש לשקר כדי לומר שהתרגשתי מול הסביבה הזרה לי לחלוטין. ניסיתי בכל כוחי ובלי הצלחה לתאר לעצמי את אבי ואת בני משפחתו שם. כלום, נאדה. כמו עז עצבנית קיפצה ופיזזה ידידתי העיתונאית וצילמה את הבית ואותי מכל הצדדים. נכנסו לכניסה אחת מהכניסות הרבות ובת-לווייתי עטה כמוצאת שלל על דירה אחת שבה התגורר אז מישהו בעל שם פלסטיני מובהק. צילצנו בפעמון, אבל אף אחד לא ענה. יותר מאוחר טענה בת-דודי שהבית בכלל נהרס במלחמה והבניין שבו היינו נבנה אחר כך. זה הרס לי כמובן את הפנטזיות על אבי שהיגר לפלסטין ב-1934 ואולי עזר בנישול משפחתו של אותו פלסטיני שמצא יותר מאוחר מקלט בבית הוריו בגרמניה.

    למרות הכשלון המוחץ של מסע השורשים המגוחך אל משהו פיזי שאיננו קיים יותר, התעוררה בי בכל זאת סקרנותי והאמביציה התחקירנית. במהלך הדרך התגלו כמה פרטים ועיניינים שלא רק שהפרו את שלוות רוחי אלא יש להם גם משמעות יותר רחבה מסיפור משפחתי גרידא (כן, כן, אני יודע שזה נשמע מתנצל משהו).

      בארכיון העיר מינכן נאמר לי אז שהם עובדים על קיבוץ נתונים על יהודי העיר אך עדיין לא הגיעו לאות S  . שכן נולדתי כבן  למשפחת Sündermann   ורק פרץ לאומני לא מובן הוביל אותי להוסיף לשם משפחתי גם את השם התנ"כי המצלצל יפה באוזניי, "עילם".

      במאגר שמות קורבנות השואה באתר "יד ושם" מצאתי את סבתי וסבי מוזכרים כל אחד לפחות ארבע פעמים, שכן אנשים ומקורות שונים כולל אבי ודודתי דיווחו בנפרד עליהם. פניותי החוזרות ונשנות לאחראים על המאגר לאחד את כל הרישומים נשארו ללא מענה. מסתבר ש"יד ושם" מודע מזה שנים לבעיה של כפל רישומים, אך לא מתקנה. קשה להאמין שהעניין נובע רק מחוסר תקציב. אולי חוששים האחראים שמספר הקרבנות ששמותיהם נקובים וידועים יהיה הרבה יותר נמוך מהמספר המאגי המיותר של ששה מיליון קרבנות. כאילו שזוועות השואה קשורות רק במספר כזה או אחר. גם כך מספר הקורבנות המופיע במאגר הוא "רק" 3.8 מיליון.

    חיפשתי גם בארכיון הצלב האדום בבאד ארולסן שמסיבות לא מובנות חצוצרות התקשורת הבינלאומי הריעו בקול תרועה רמה ב-2008 שפתיחתו לקהל הרחב תלמד דברים חדשים על השואה. זאת למרות שמכלתחילה היה ברור למומחים שהארכיון מכיל בעיקר רק נתונים על גורלות של פרטים, אם בכלל. במקרה שלי, קיבלתי תשובה רק לאחר שהפעלתי "פרוטקציה" והתוצאה היתה די דלה. היא הביאה לידיעתי שסבי נעצר ב-1938 לאחר מה שנקרא על ידי הנאצים "ליל הבדולח" ונשלח למחנה הריכוז בדכאו, אבל שוחרר משם לאחר זמן. ב-20.11.1941 גורשו סבתי וסבי יחד עם כאלף יהודים ממינכן לריגה.

    מתוך פתיחת המורסה המשפחתית שכנראה גם קשורה בתהליך הזדקנות (בכל זאת חציתי בינתיים את גבול השישים ואף פעם עוד לא הייתי כל כך זקן) התברר לי משהו מוזר מאוד. למרות שכאמור שכצבר מצוי של אותה תקופה אף פעם לא גיליתי עיניין מיוחד בגורל סבתי וסבי ובנסיבות חייו של אבי בגרמניה וגם הוא עצמו לא דיבר הרבה על כך, נשארו כמו צרובים בזכרוני אותם שברירי סיפורים שנפלטו לו כאילו נגד רצונו, כמו אותם פירורי הגרמנית ש'התחלקו' לו. שכן אבי החרים את שפת אימו הגרמנית לאחר שנודע לו שהנאצים רצחו את הוריו. אינני יודע אם הוא דיבר עם אחיו גרמנית. אם הוא עשה זאת, בוודאי זה לא קרה בנוכחותי.

    כחובב מוזיקה רציני ופותר חידון מוזיקלי קבוע, אפשר לומר מנוי על הפיתרונות, למוזיקה של ריכארד ווגנר הוא דווקא האזין והתנגד לחרם עליה.

     זכרתי למשל שהוא סיפר שקרובה כתבה לו שכאשר הוריו הרגישו שהסוף מתקרב ושהם לא יוכלו לצאת נתנו תכשיטים לבן-דוד של אבי, במטרה שהלה יעביר אותם לאבי ולאחיו הצעיר שגם הוא בינתיים הצליח להימלט לארץ. בן-הדוד לפי הקרובה בחר אבל לקחת את הרכוש לעצמו, הגיע לארה"ב ושם מימן לו על ידי כך את לימודי הרפואה.

    בין מסמכי אבי הבודדים מצאתי אכן מכתב מדודה שלו שכתבה בתחילת 1948 ובירכה אותו לרגל הולדתי. בין השאר היא הזכירה מטבעות זהב שהוריו שלחו לו וטענה שהוא צריך להתעקש ולקבלם. כנראה שהמאמצים לא הואילו ומסמכים נוספים בנושא לא מצאתי.

    כמו כן העלתי בחכתי מכתב מאוד מרגש מהצלב האדום הגרמני שעבורו אבי שירת כמתנדב. המכתב הוא מ-1933 לאחר עלית הנאצים ובו הם מצטערים להודיע ליוליוס זונדרמן (כך נקרא אבי) שהם נאלצים לוותר על שירותיו בלחץ הנסיבות. המכתב הוא אמנם מאוד מאופק, אך אפשר אפילו למשש את הכאב שלהם להיפרד מחבר אהוד. כנראה שמכתב זה הפך את אבי לציוני והבהיר לו בשלב מוקדם שאין לו עתיד בגרמניה. הוא הצטרף להכשרה חקלאית ציונית ובדצמבר 1934 הגיע באניה ארצה עם סרטיפיקאט.

    זה מזכיר לי סיפורים משעשעים מרירים ששמעתי מחברים על נסיבות עזיבתם את גרמניה. חבר סיפר לי שאמו טיילה איתו בעגלת-ילדים ובא למולם איש אס.אה שבירך אותם במועל יד. האם לא הבינה מה לנאצי לברך כך יהודיה, עד שראתה שבנה הקטן הוא ה"אשם" שכן הוא זה שבירך ראשון במועל יד והנאצי רק השיב. לאם התברר שהגיע הזמן לארוז את החפצים ולעזוב.

    ידיד אחר שבינתיים נפטר סיפר שאביו היה קומוניסט ידוע וברח מייד לאחר עליית הנאצים לארץ והשאיר מאחוריו את אשתו ובנו הקטן. האם שחששה מביקור הגסטאפו בביתם הזהירה מראש את הילד שאם יבואו הנאצים שלא יגיד שהם קומוניסטים. ילד הוא ילד וכאשר הגסטאפו הגיע, הוא הכריז חגיגית מבלי שנתבקש: "אנחנו לא קומוניסטים, אלא רק ידידי מעמד הפועלים." האם החליטה שזה לא טוב לעצבים שלה והם עזבו עד מהרה את גרמניה.

     

    דרך אגב, אינני יודע אם אבי היה נשאר ציוני, שכן אחת מהבדיחות על היקים האהובות ביותר עליו (הוא היה בעיקרון יקה עם חוש הומור. כן, יש חיות כאלה) היתה זו המספרת על הילד הצבר הבא אל אביו ושואל אותו: "אבא, למה קוראים לך יקה  ?" משיב האב: "כי באתי מגרמניה" "ולמה קוראים לך פוץ?", הקשה הילד.      "כי נשארתי פה," ענה היקה  .

     

    לפני כמה זמן החלטתי לבדוק אם בינתיים הארכיון העירוני של מינכן התקדם במלאכת איסוף החומר על יהודי העיר והסתבר שב-2007 יצא כרך עב-כרס הכולל את שמות הקורבנות מהאותיות M-Z  . בע"מ 616 מוזכרים בקצרה סבתי וסבי יחד עם תמונות שלהם. כל הנתונים מבוססים על מסמכים רשמיים כמו רשם החברות ורישומי מקומות מגורים.

     

    מסתבר שלאחר "ליל הבדולח" נאלץ סבי לוותר על חברתו שעסקה במכירה סיטונאית של דברי עור, צרכי תפירה ואבזרים   לביגוד .ב- 1.6.1939 סבתי וסבי אולצו לעזוב את דירתם המרווחת וב - 13.9.1939 הוכרחו להחליף שוב מקום מגורים. ימים אחדים לפני הגירוש ב-20.11.1941 הם הועברו למחנה צריפים ליד תחנת רכבת מילברסהופן.

    הכוונה היתה להגלותם לגטו בריגה ונאמר להם ששם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. מכיוון שהגטו היה מלא, הם הופנו לגטו קובנה. הותר להם לקחת 50 ק"ג מטען אישי. ה"נוסעים" חוייבו לשלם 50 רייכסמארק עבור "תענוג" הנסיעה. הרכבת הגיעה ב-22 לנובמבר ליעדה. מסלול הנסיעה לא ידוע אבל המרחק בין מינכן לקובנה הוא בערך 1,338 ק"מ.

    כאשר הגיעו לקובנה הסתבר שהבלאגאן גדול וגם הגטו המקומי מלא. למרות שלא היתה ככל הנראה הוראה מפורשת לרצחם החליט המפקד המקומי, אל"מ האס.אס. בשם קרל ייגר (Karl Jäger) שנולד בעיר שאפהאוזן שבשווייץ לטבוח בהם. מטענם נלקח מהם וב-25.11 הוכרחו יחד עם יהודים מברלין ומפראנקפורט לצעוד 6 ק"מ למקום שנמצא צפונית מערבית לקובנה בשם Fort IX. שם כבר חיכו להם קברי ענק, מעין תעלות. במכות אלות אילצו אותם בקבוצות של 80 איש ואישה להיכנס לתעלות וקצרו אותם במכונות יריה. מסתבר שאת ה"עבודה" ביצעו "פרטיזנים" (כפי שכינה אותם ייגר) מקומיים.

    ייגר כאמור נולד בצפון שווייץ ובגיל שלוש היגרה המשפחה לגרמניה. אביו היה מורה למוזיקה וגם הוא קיבל הכשרה מוזיקלית מקיפה ועסק בסחר בכלי מוזיקה אוטומטיים. הוא גילה דבקות ויוזמה יוצאת דופן בטבח יהודים בקובנה ואף כתב דו"ח המפרט כמה אנשים הוציא להורג בכל יום ב-1941/42. ב-9 לפברואר 1942 דיווח יגר לממונים עליו במפקדת איינזאצגרופה A  שבריגה שהאיינזאצקומנדו 3 תחת פיקודו הוציא להורג כדלקמן: 136,421 יהודים, 1064 קומוניסטים, 65 פרטיזנים, 653 חולי רוח, 44 פולנים, 28 שבויים רוסיים, 5 צוענים וארמני אחד. בסה"כ 138,272 כאשר מתוכם 555,56 נשים ו- 34,464 ילדים.

    הפושע הזה שרד את המלחמה וחי תחת שמו בגרמניה ורק ב-1959 הוא נאסר. בבית המעצר הוא התאבד.

     

    מסתבר שסביב הטבח של סבתי וסבי מתנהל וויכוח היסטורי מאוד חשוב להבנת התהליכים שהובילו ל"פיתרון הסופי". נראה  שלא היתה שום הוראה מברלין לרצוח את יהודי גרמניה וזו היתה יוזמה המקומית של קצינים נלהבים מסוגו של יגר שהובילה לטבח.

    חוקר השואה כריסטופר בראונינג טוען שבעוד שבמשלוח של סבי וסבתי לא ממש  ברור מי נתן את ההוראה הרי ב-30 בנומבר לפי יומנו של ראש האס.אס. היינריך הימלר טלפן הלה לסגנו והורה לו שאין לרצוח את יהודי גרמניה. למחרת הימלר אפילו הודיע להיידריך שהוא יעניש את מי שיהרוג אותם והעביר נזיפה על הטבח ב"ריגה".

    ואכן אח"כ הופסק בעיקרון טבח יהודי גרמניה שיושבו בגטו ריגה ובמחנות בסביבה לאחר שיהודי מזרח אירופה שהיו עצורים שם נרצחו כדי לפנות מקום ל"יקים".

    לטענת בראונינג מדיניותו של הימלר לא ברורה ונראה שהוא זיגזג ושמסיבה לא ברורה בשלב זה של המלחמה החליט לדחות את הוצאתם להורג של יהודי גרמניה. תעלומה זו נשארת בלתי פתורה ולי קשה להחליט אם שפר גורלם של סבתא וסבא שנרצחו מייד לעומת האומללים שנאלצו לסבול בתנאים לא אנושיים את החורף בריגה.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/12 13:52:
      Sad about your loss. I was more fortunate, my grandparents from Darmstadt both survived my grandfther did a short spell in a labor camp and was bought out by his brother in law.

      ארכיון

      פרופיל

      shraga elam
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין