זה נסיון לרשום את הלימוד מהחופש. כדרכן של סוגיות כאלה היא לא התקדמה באופן מסודר.

מראש גם לא היתה כוונה כזו. וכך זרמנו בין סיפורים, בין אסוציאציות. בין קישורים.

בהמשך הוספתי את דבריו של עופר מהשרשור- לתוך הפוסט עצמו.

אני מקווה שזה מספיק זורם וברור. 

ישבנו בגליל, בצל, על מחצלת. הילדים הסתדרו עם עצמם ורחרחו לראות מה קורה.

חלקם הלך למעין. חלקם לא.

מטיילים עברו פה ושם.

ג'יפים מהמרכז עברו לידינו, באו להרגיש את אבק הגליל עם חלונות סגורים.

מזג האוויר היה בעדנו. עננים בשמיים ורוח קרירה.

חלק ממה שדובר, כבר נשכח ואני לא בטוח שאני טוב בשחזורים. אבל ננסה.

התחלנו לדבר על קטע מתוך מדרש רבא לויקרא פרשת צו:

תני ר' ישמעאל: גדול שלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו!  
 
ר' מאיר הוה יתיב ודריש בלילי שבתא (רבי מאיר היה יושב ודורש בערבי שבתות)

 הוה תמן חדא איתתא יציבא ושמעה ליה תנתא מדרשא, אמתינת עד דיחסל ממדרש, אזלה לביתה אשכחא בוצינא טפי.  
(הייתה שם אשה אחת שישבה ושמעה את דרשתו. המתינה האשה עד שיגמור הדרשה, הלכה לביתה וגילתה שהנר כבה.)

 אמר לה בעלה: אן הוית? (אמר לה בעלה: היכן היית?) 
אמרה ליה: אנא יתיבא ושמעה קליא דרושה. (אמרה לו: אני ישבתי ושמעתי דרשה) 
אמר לה: כך וכך, לא אעיילת להכא, עד דאזלת ורוקת באנפי דרושה. (אמר לה: נשבע אני שאינך נכנסת הביתה עד שתלכי ותרקי בפניו של הדרשן) 
יתיב שבתא קמייתא, תנינא ותליתא, (ישבה [מחוץ לביתה] שבת ראשונה, שניה ושלישית)

אמרין לה מגירתא: כדו אתון צהיבין? (אמרו לה שכנותיה: עדיין אתם רבים?) 
אתינן עמך לגבי דרושה (נלך עמך אל הדרשן)

כיון דחמי יתהון, (כאשר ראה אותן) ר' מאיר צפה ברוח הקודש, אמר להו (להן)  
אית מנכון איתתא דחכימא למילחש בעינא? (יש ביניכן אחת שחכמה לאלחש [לרפא] בעין?). 
אמרין לה מגירתא: כדו את אזלת ורוקת באנפיה, ותשרי לבעלך, (אמרו לה השכנות: עכשיו לכי ותרקי בפניו ותתירי עצמך לבעלך)

כיון דיתבא קמי אידחילת מיניה. אמרה ליה: רבי! לית אנא חכימא למילחש עינא! (כאשר ישבה לפניו יראה ממנו ואמרה לו: רבי, איני יודעת את חכמת הלחישה בעין) 
אמר לה: אפילו הכי, רוקי באנפי שבע זימנין, ואנא מינשים עבדה הכין. (אמר לה: תרקי בפני שבע פעמים ואני אחלים) 
אמר לה: איזילי אמרי לבעליך, את אמרת חדא זימנא, ואנא רקית שבע זימנין.(ירקה. אמר לה: לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים) 
אמרו לו תלמידיו: רבי! כך מבזין את התורה?!  
לא היה לך למימר, לחד מינן למלחש לך?! (לא היית צריך לבקש מאחד מאתנו שיאלחש אותך?) 
אמר להו: לא דיו למאיר להיות שוה לקונו!  
דתני ר' ישמעאל: גדול שלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו?!

איך להבין את הסיפור הזה? על פניו יש כאן סיפור על ר' מאיר שמצליח דרך קשר אישי עם  עם רוח הקודש לפתור בעיית זוגיות קשה ולהחזיר הביתה אישה שנמצאת כבר שלושה שבועות ברחוב. כל הכבוד לר' ובעיקר לקשר שלו עם רוח הקודש שמצליחה להחזיר את האישה למטבח.

ר' מאיר מוצג כגיבור שמצליח לתמרן בין המהמורות השונות: לדרוש תורה לכל דכפין ובכלל זה נשים (דרשן ליברלי ומתקדם), להיות בקשר עם רוח הקודש (קו טלפון מיוחד?), לשמור על כבודו שלו ועל כבוד הזוג שכביסתם המלוכלכת נצפתה על ידי כולם. אייל היה זה שייצג לרגע את קול התקופה ההיא- וראה בר' מאיר דמות מתקדמת שפועלת לטובת האשה בתוך סביבה שבטית ופטרנליסטית.

אבל זה היה רק לרגע. רוב הקולות התקשו לסנגר עליו.

רובנו לא הצלחנו לראות את השלום המושג. גם לא הלכנו לכיוון של הקשר בין עבודת הקורבנות שהיא נושא הפרשה לבין עשיית שלום. טוב אולי אנחנו ישראלים טיפוסיים שלא מבינים שבשביל שלום צריך לשלם במשהו. מה שכן ראינו זה בעל קנאי ואלים שמנסה לפתור את בעיית כבודו העצמי שנרמס על ידי קנאתו על ידי השפלת האשה והדרשן שאליו הלכה.  ומה עושה ר' מאיר? הוא מחזיר את האישה אל בית הבעל האלים. האם הוא פתר משהו? כל מה שפתר זה את הנראות של הבעיה. את הכביסה המלוכלכת שכבר שלושה שבועות היא נראית לציבור. האשה תחזור הביתה וכל מעשה עצמאי שלה, כל התקדמות, כל יציאה מהמסגרת- תביא להמשך התנהגותו האלימה והקנאית. איפה פה "גדול השלום"?

אפשר היה ללכת לכיוון ה"אישה הסוטה" שמתקשר לעניין המים המאוררים ומחיקת שם ה' במים. לא הבאנו מקורות ללימוד בכיוון הזה אבל דיברנו על האישה הלומדת, כאישה סוטה. הלימוד של האישה מציבה כאיום חברתי על העולם הלימודי, הגברי ויש לתייגה כסוטה. התלמוד יוצא גם כאן במפורש נגד השכלת האישה. הלימוד הוא דווקא בערב שבת, אז צריכה האישה לרכז את המשפחה, לשמור על החמימות המשפחתית ולשטוף כלים. ומי אשם? לא ר' מאיר שצריך להעביר את הלימוד למוצאי שבת או לא לקבל נשים- אלא האישה שביטלה את זמנה.

האם מה שמוצג בסיפור כאן הוא שהשכלה והתקדמות אישית של האשה עומדת מול שלום בית ומשפחתיות?. הגבר ירגיש שלום אם האישה תישאר בלתי משכילה? רגשות האשה, התקדמותה ועצמאותה אינם חשובים? (אפשר גם לראות מה אמרו על זה כאן)

קשה שלא לראות בצער איזו ראייה צרה וכוחנית יש של האשה ועולמה. האשה היא חסרת זהות, מול מובחנותו של ר' מאיר. היא ניצבת מול קנאה חסרת זהות וכוללנית של הבעל. ברור לגמרי שהיא זאת שצריכה לשמור על דרכיה ומספיק שתמעד לרגע כדי שתואשם ותבדק על ידי מכונת האינקוויזיציה לבחון אם היא מכשפה או לא.

ועופר הוסיף כך:

טוב. אני בכל זאת חושב שהפתרון של רבי מאיר מבריק.

הבעל לא כעס על אישתו על זה שהלכה ללמוד, גם לא על זה שעשתה זאת בערב שבת. הוא כועס על כך שנסחפה בלימוד וחזרה מאוחר, אחרי שהנר כבה.

בתלמוד יש סיפורים גם על גברים שהגזימו בלימודיהם וננזפו או נענשו על כך. הוא דורש שתירק בפניו של הדרשן מפני שגם האישה וגם הדרשן לא שמו גבול ללימוד, לא הסתכלו על השעון. המורה שלי לטאי צ'י מקפיד תמיד להתחיל את השיעור בדיוק בזמן, אבל גם לסיים בזמן, וכשהוא רואה שהתלמידים מתמהמהים אחרי השיעור, הוא מזרז אותם לחזור הביתה. זה חשוב.

רבי מאיר הוא אדם חריף וחד, הוא (וגם ברוריה אשתו) מנסה לחשוב תמיד כמה צעדים קדימה (רוח הקודש זה לא מיסטי, זה יכולת ניתוח וחשיבה ותכנון קדימה). הוא מבין שהפעם הוא פישל ולא עצר את הלימוד ולא זרז את האשה לחזור למשפחתה, יחד עם שאר התלמידים והתלמידות. לכן הוא מקבל על עצמו את העונש, ואף מבקש מהאישה שתירק בו 7 פעמים ולא אחת.

אני חושב שאם נתייחס לסיפור הזה כאל משל ולא כאל דיווח עיתונאי, אז לא מדובר פה באלימות גברית. הבעל כועס והוא משאיר את אשתו בחוץ, כלומר מחוץ לליבו, לתחושת הביתיות והמשפחתיות שלו. האשה לא מצליחה להסביר, להתנצל ובטח שקשה לה להאשים את המורה שהיא כל כך מעריכה. המורה מבין את הטעות, מקבל על עצמו את העונש ומוצא דרך לאפשר גם לאישה לצאת מזה בסדר. עכשיו היא יכולה לחזור לליבו של בעלה, להמשיך ללמוד אבל בלי להזניח את משפחתה.

שלום בית.

נושא הקנאה עלה כאן במלוא עוזו. אולי אפשר היה להתקדם ולחקור גם אותו. הקנאה היא רגש ששווה לחקור אותו במקורותינו. האם בגללה ויתר משה על הכניסה לארץ המובטחת?

אבל אנחנו ניסינו לפתח את המבט דווקא מכיוון אחר. קשה שלא להזכר בכך שר' מאיר הוא בעלה של ברוריה בתו של ר' חנינא בן תרדיון. שהיתה אחת מהנשים הבודדות שכן הוזכרו בתלמוד בשמן וביכולתן הלימודית הגבוהה.

קראנו כמה סיפורים על ברוריה:

רבי שמלאי בא לפני רבי יוחנן. אמר לו: ילמדני מר ספר יוחסין [דברי תנאים על ס' דברי הימים]. אמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מלוד. והיכן מושבך? בנהרדעא. אמר לו: לא מלמדים לא ללודים ולא לנהרדעים וכל שכן שאתה מלוד ומושבך בנהרדעא [שאינכם מיוחסים]. כפהו וריצהו, אמר לו: נלמד בשלושה חודשים!

הרים ר' יוחנן גוש עפר, זרק בו. אמר לו: ומה ברוריה אישתו דרבי מאיר ביתו דרבי חנניה בן תרדיון ששנתה שלוש מאות שמועות ביום משלש מאות חכמים ואפילו כך לא יצאה ידי חובתה בשלוש שנים, ואתה אמרת בשלושה חודשים?! (בבלי פסחים דף ס"ב ע"ב)

"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה, דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה סובא הוא קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו. כי הילי דלימותו"

(אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש ר מאיר "רחמים" עליהם שימותו).

"אמרה ליה ברוריה דביתהו (אמרה לו ברוריה. אשתו):

מאי דעתך, משום דכתיב 'יתמו חטאים' מי כתיב 'חוטאים'? 'חטאים' כתיב.

ועוד, שפיל לסיפיה דקרא 'ורשעים עוד אינם' בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"

(על מה סומכת דעתך שאתה מפרש את 'יתמו חטאים, הרי כתוב חטאים, כלומר יש להתפלל לכיליונה של הרֶשע ולא של הרַשע. ועוד' רד לסוף הפסוק שבו כתוב 'ורשעים עוד אינם' ופרש שאינם עוד רשעים, כלומר בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה). 

(מדרש משלי לא,י).

אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.

מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.

במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.

אמר לה: היכן שני בני?

אמרה לו: לבית המדרש הלכו.

אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.

נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.

חזר ואמר לה: היכן שני בני?

אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.

הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:

יש לי שאלה אחת לשאול.

אמר לה: אמרי שאלתך.

אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?

אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!

אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.

מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.

התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.

באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!

כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).

אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".

אמר ר' חמא בר ר' חנינא: מפני מה נתחייבו שני בניו של ר' מאיר ומתו שניהן בבת אחת?

- מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ולישב באכילה ובשתייה. 

לעומת מקורות אלו ישנם מקורות המורים על התנהגות מתנשאת, מזלזלת, ולפעמים אף בוטה של ברוריה. ברוריה מכנה את רבי יוסי הגלילי בכינוי שוטה, 'גלילי שוטה', כמו כן היא בועטת ('בטשה') בתלמיד שאינו לומד באופן הרצוי לדעתה.

רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה

(ר' יוסי הגלילי היה מהלך בדרך ומצא את ברוריה),

אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד?

אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.

"...אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי, קם ערק אתא לבבל, איכא דאמרי מהאי מעשה, ואיכא דאמרי ממעשה ברוריה".

כלומר, ר' מאיר לא היה עושה כך, כי קם וערק והלך לבבל יש אומרים בגלל מעשה זה, ויש אומרים בגלל מעשה ברוריה. ופירש רש"י:

"ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא, שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים: 'נשים דעתן קלות הן עלייהו' ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם.

וצווה לאחד תלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית. וכשנודע לה, חנקה עצמה.

וערק רבי מאיר מחמת כיסופא (ועזב ר' מאיר לבבל מחמת הבושה).

קשה שלא לשים לב למיוחדותה של ברוריה זוגתו של ר' מאיר. זאת מול "האשה האידיאלית" בדורה שהייתה רחל אשת רבי עקיבא שהסכימה לחיות במשך שנים רבות בעוני ובבדידות ולשאת לבדה בעול המשפחה כדי שבעלה ילמד תורה מחוץ לעיר מגוריהם... ולא ברוריה שהייתה מנצחת תלמידי חכמים בהלכה והייתה לומדת ביום אחד שלוש מאות עניינים". (אמנון שפירא ויחזקאל כהן, האשה בתמורות הזמן. הקיבוץ הדתי, נאמני תורה ועבודה, תשמ"ד. לקוח מכאן)

שוב ר' מאיר ניצב מול וליד אשה גדולה מהחיים. אשה פורצת גדרות ומצליחה יותר מאחרים גם בתוך הגדרות. וגם כאן נמצא מתח ועושר רב בינו כגבר לאשה. הסיפורים על ברוריה חיוביים בעיקרם, אך בהדרגה נשזרים נימים של ביקורת עליה. האם התנהגותה מול ר' יוסי הגלילי, שהיה אוכל עוף בחלב בלי בעיות מול הרב עובדיה, היא התנהגות מקובלת? אולי יש כאן ביקורת צודקת על החשבונאי מההגדה שהתחשבן על מספרן של המכות במצרים. אבל אולי יש כאן ביקורת על כך שלמדנותה מביאה לשחצנות, ליהירות, לפגיעה באחר?

ואיך אפשר להבין את מותם של הילדים שנגרם בשל זלזולם בלימודים ובדרך התורנית? האם בגלל שחינוכם היה לקוי ואמם עסקה בלימוד במקום בחינוך והזניחה את ביתה?

הסיפור האחרון, מעשה ברוריה הוא אולי המסמר האחרון בתיבת הארון השלמה שאומרת שמקומן של הנשים אינו בבית המדרש. ר' מאיר כמייצגו של העולם הגברי מוכן לעבור כמעט כל איסור על מנת להוכיח טענה זו. בערמומיות, באלימות, בגניבה, בפיתוי, בניאוף, הוא גורם לתלמידו לעבור עבירה רק כדי ללמד את אשתו לקח. כדי שהוא יצא צודק. כדי שהוא יצא חזק ממנה. ושוב עיקר הענישה היא כלפי האשה. הוא גלה אבל היא מתה.

אז מיהו ר' מאיר? האם הוא האיש הלמדן, החקרן, הליברלי, בן הזוג שמאפשר לאשתו את מה שהאחרים לא? או גבר אלים בכסות של כבש? כנראה ששניהם. מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לצאת צודקים? מה אנחנו מוכנים לעשות כדי ללכת עם האמת שלנו? איך ניתן ללכת מול זרמים חברתיים סוחפים? עד כמה אנחנו מוכנים להוריד את עצמנו למען מטרה גדולה יותר?

אולי מתאים לסיים לימוד כזה עם השיר של יהודה עמיחי:

המקום בו אנו צודקים

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.

(מתוך: יהודה עמיחי - שירים שונים)