במשך שנים ברחתי מכל ההמוניות של ימי הזכרון.

לא יכולתי לסבול אותם. פשוט התכנסתי בתוך עצמי בשני ימי הזכרון הללו - לשואה ולחללי צה"ל.

נולדתי לתוך משפחה שצילה של השואה העיב עליה. בשקט מעיק שכזה - אבל העיב.

הסטטיסטיקה המזעזעת אומרת ש-92% מיהודי הולנד נמחו מעל פני האדמה בשואה, והמשפחה שלי, או מה שנותר ממנה מחזקת אותה. סבי ז"ל, עזב את הולנד עם אשתו ב-33' והגיע ארצה. אחיו, אחייניו, אחיה של סבתי (6 במספר) הוריהם, הדודים, הדודות, המשפחה המורחבת - כולם עלו בעשן השמימה.

גיסתו של סבי - שעברה את כל מסלול האימה ממחנה המעבר בהולנד לטרזינשטדט, ומשם לאושוויץ - ולראות איך חמה וחמותה, מובלים ישירות אל תאי הגזים ונעלמים לתמיד, ומשם במצעדי המוות לברגן בלזן, ושם להמצא במזל על ידי חיילים על ערימת גופות במשקל 25 ק"ג - ולהנצל.

היא חיה בינינו - עם המספר הכחול על זרועה ושקט מפחיד מסביבה.

היא לא דיברה, היא לא סיפרה - רק בערוב ימיה מילאה דפי עד ביד ושם, כמה וכמה מהם על שם שזכרה, והבלבול במילוי הדפים הללו רק מראים את הכאב שנשאה לבד כל השנים הללו. היא שתקה - אבל הכאב צעק.

ואני?

אני מניחה שאני תוצר של כל הבלבול, והכאב, וחוסר הידע של השנים הראשונות - תוצר של גדילה במדינה הכואבת הזו, המכאיבה הזו. ושל סבא, שלא היה בשואה - אבל חווה אותה מרחוק, בישראל של אז - שומע את רסיסי החדשות וידו קצרה מלהושיע. וסבא קטן קומה - אבל גדול נפש, שידע להעביר את הצורך הזה ללמוד ולשמר ולהעביר הלאה.

והשואה היא חלק מחיי מאז גיל העשרה. כמעט באופן אובססיבי.

לרצות לדעת עוד ועוד. והתסכול והכאב המלווים כל פיסת מידע - כל ראיון עם ניצול, כל עדות כתובה, כל עדות מצולמת - וכל קהילה חרבה.

אבל הדור הבא - הוא כבר גדל עם התסכולים שלנו, בני הדור השני והשלישי - ופורק כל עול.

הדור הבא גדל לתוך מדינה חצויה - עם שנאה עצמית, עם מלחמות פנים מטופשות, עם זלזול בדעות מנוגדות - ושלא ממש רוצה לדעת מה היה. זה היה וזהו.

ואולי יש מי שקורא את הכתובת על הקיר - אבל לא ממש עושה עם זה משהו.

התדמית חשובה לגורמים מסויימים, והמילים נשפכות מפיהן בצורה כל כך משכנעת - אבל שום דבר לא נעשה.

אז הדור "הבא" כבר לא מכבד את המדינה ואת יושביה, הדור "הבא" - בקושי יודע את ההמנון ובטח לא מזדהה עם מילותיו, הדור ה"בא" מעביר SMS כשיש צפירה, ומצחקק במהלך הטקס שבית הספר עבד עליו במשך שבוע תמים.

חינוך לערכים נשמע כמעט אוטופי - נאיבי ממש, אבל זה מה שצריך להיות. ערכים בסיסיים, של אהבה, הערכה, כבוד.

לזכור - ועוד איך! לא לשכוח אף לרגע את שקרה - אבל באותה מידה צריך לזכור שאם לא נעשה משהו בנוגע לדרך הזכרון, טוב לא יצא מזה.

אני כבר לא מתכנסת בתוך עצמי ביום השואה. אני הולכת לבתי ספר ומספרת את שאני יודעת, בדרך שאני יודעת ומחברת את בני הנוער והילדים לנושא - שלושה וארבעה חודשים לפני. שעה בשבוע עם כיתה - ואז הטקס של יום השואה מקבל משמעות. אמיתית.

והם יזכרו.

והשנה - אני אספר ואשיר את השואה בביתי. מי שרוצה - מוזמן.