ואותה ענת קם, המתוארת בעיתונות כבעלת מנת משכל הנושקת לגאונות, עשתה מעשה שטות. הרי ידוע שהגבול בין גאונות למופרעות הוא דק ביותר. ולהגיש כתב אישום על ריגול חמור, שמחייב מאסר עולם, נראה כמעשה שטות שבא בתגובה על מעשה שטות. כל זה לא בא לומר שרשויות החוק צריכות להתעלם מהמעשים של ענת קם. מעשה השטות שלה הביא לעבירה שעליה יש להתייחס במידתיות שצריכה להתבטא קודם כל בכתב האישום שיוגש נגדה ע"י הפרקליטות. אבל זה הצד הקל של כל הפרשיה. וודאי ימצא בפרקליטות המשפטן החכם שיגיש נגדה כתב אישום מידתי.

אחד ההצדדים החמורים יותר של הפרשיה היא הפרטאצ'יות הישראלית שהגיעה עד ללשכתו של אלוף בצבא. מסתבר שבלשכה יש חיילים/ות  בעלי סווג ביטחוני שונה אבל אין בה שום מידור בין בעלי הסיווג השונה. האם זה לא מזכיר את אותו חייל בתפקיד ש. ג. במחנה מטכל שטייל בחופשיות בלשכת הרמטכל ואף גנב ממנה את כרטיס האשראי של הרמטכל? וזה היה לא מזמן. וזה מעורר שאלה רצינית על תהליך הפקת הלקחים בצה"ל. אילו היה מידור בין החיילים השונים המשרתים בתפקידים שונים בלשכתו של אלוף, לא היה מתאפשר לקצינה להטיל על חיילת שאינה מוסמכת לראות מסמכים מסווגים - להדפיסם עבור האלוף שמתקשה לקרוא זמן רב מעל מסך המחשב. זו הפרטאצ'יות הישראלית בהתגלמותה, והיא הגיעה עד ללשכתו של אלוף. וזה חומר למחשבה רצינית ומחמירה בצה"ל.

אבל בעיני העניין החמור ביותר הוא יחס העיתונות בכלל, והעיתונאים בפרט, אל ישראל הנמצאת במלחמה מאז שקמה, וגם לפני שקמה - היישוב נלחם למעלה ממאה ועשרים שנים בטרור הערבי. נכון, תפקיד העיתונות בדמוקרטיה הוא לגלות לציבור את המציאות כפי שהממשלה וזרועותיה יוצרות. אבל מדינה  הנמצאת במלחמה כמו ישראל - יש סייגים לעיתונות: ראה הסייגים שהעיתונות הבריטית הטילה על עצמה במלחמת העולם השנייה. סייגים שנוגעים לביטחון המדינה. ואותו עיתונאי, אורי בלאו, שהשב"כ נהג כלפיו בהגינות ובהתחשבות בתפקידו כעיתונאי במדינה דמוקרטית, הפר את הבטחתו לשב"כ להשיב את החומרים המסווגים שענת קם העבירה לו, מתחמק ונוהג בהם בהפקרות. עמוס שוקן, בעליו של עיתון "הארץ" בו מועסק אורי בלאו הוא אדם משכיל, בעל דעות מגובשות ומוצקות שמתבטא בכתב ובעל פה ברהיטות. ראיתיו מתראיין לערוץ הכנסת בעניין התנהגותו של אורי בלאו שנמלט מהארץ. בפעם הראשונה ראיתי את עמוס שוקן מגמגם מול המצלמות בפרקי זמן ארוכים מדי ששדרו מבוכה. נראה שהוא יודע שעיתונו ואורי בלאו עשו משהו פסול שהוא אינו מוכן להודות בו. מאוחר יותר הוא התראיין בערוץ 10 אצל לונדון וקירשנבאום. שם הוא כבר לא גמגם אבל התחמק מהסבר על התנהגותו של אורי בלאו המועסק בעיתונו והעדיף להשאיר את העניינים לוטים בערפל. השב"כ גילה שהמקור של אורי בלאו היא ענת קם שגנבה מסמכים סודיים מצה"ל. אין לאורי בלאו כל הצדקה להגן על מקור שרשויות המדינה גילו ללא עזרתו.

עיתונאי זכאי להגן על מקורותיו, עניין המאפשר חופש לעיתונות. אבל חופש העיתונות אינו מתיישב עם החופש להתנהג בהפקרות כלפי סודותיה של מדינה במלחמה.