רק מתבקש שאחרי הפוסט החגיגי לפסח, יגיע הפוסט האפרורי של החזרה לשגרה. מדהים איך אנחנו, אנשי ה- 8-17 (או 9-18, כל אחד וטווח השעות הכובל שלו), הופכים את עורנו בחופש והופכים לאדם אחר לחלוטין, חסר גבולות ומשוחרר כל רסן. ברגע שמתחיל החופש, כאילו מוחנו מתרוקן מכל תוכן. אנחנו מוצאים עצמינו בוהים בסרטי קולג' אמריקאים ב- 3 בלילה, אשר הפאנץ' הכי חזק בהם הוא קורבן מסכן שבלע בטעות חומרים משלשלים ומוצא את פורקנו באמצע ראיון עבודה לתוך פח אשפה- זה הומור במיטבו, מונטי פייטון זה הקומדי סטור לעומת השנינות הזו. אם אין סרט איכות בנמצא, נזפזפ קשות בין מגוון הערוצים הבלתי נדלה שיש למהפכה התקשורתית להציע לנו ותמיד תמיד ניפול על תוכנית ריאליטי טיפשית, שבמרכזה אשת עסקים ממולחת שמחפשת את עוזרת הבית המושלמת, או עורך דין מפולפל שמחפש את המזכירה שעושה את הקפה הכי מוצלח, או כוסית על החוף שמחפשת את הארס עם משפט הפתיחה הכי שנון, או, ברירת המחדל האכזרית בנגישותה, פורנו! (כמו ש-ק' ו - ש' הוסיפו בחוף הדתיים בעת שנרשמו שורות אלו). בלילות בהם רוצים להיות פעילים ולא לבהות בתכנים שאין סיכוי שאי פעם יהפכו להיות חומר חובה לבגרות בספרות, ההרפתקנים מבינינו יוצאים לקרוע את העיר. מתישבים באיזה באר טרנדי, שוטפים עיניים עם היפים והיפות, סופגים אווירה (ובעיקר עשן סיגריות סמיך יותר מאגזוז של סמי-טריילר מודל 87) ומעמיסים אלכוהול כאילו אין מחר. ובאמת, אין מחר! או ליתר דיוק, מחר מתאפיין ביקיצה טבעית, כזו שמתרחשת איפשהו אחרי החצי הראשון של היממה, התחושה היא כאילו קמת מניתוח בהרדמה כללית ואת חצי פרצופך הימני, מעטרים סימנים של קיפולי הסדין. מאחר ואני חובבת אוכל, בדרך כלל בחופש, עיקר עיסוקי סובב סביב הארוחה הבאה. מה אוכל לארוחת בוקר? מה לצהריים? כמה זמן השהיה בין ארוחה לארוחה הוא לגיטימי? (נגיד, 5 דקות בין ארוחת הצהריים לערב זה זמן סביר?) ולמה אנחנו מרשים לעצמינו להאביס כל כך הרבה יותר מיום רגיל? זה זמן לגלות סוד. מערכת העיכול שלנו לא יצאה גם היא לפגרת הפסח והיא כן ממשיכה להעביר פחמימות למצבורי השומנים.
אני מודה, שלא כולם פדלאות כמוני, יש עוד כמה שאריות של אנשים נורמאלים שיוצאים לטיל בחיק הטבע בתקופה הכי יפה בשנה ובצדק, אני אומרת, הכל פורח מסביב, מזג האוויר מושלם, יש חופש ומעל הכל, פקקי התנועה גדולים, ארוכים ועומדים יותר מאשר כביש גהה ביום א' ב-8 בבוקר. נהדר לא?
אני, לעומת זאת, נרקומנית של ים. בכל אחד מימי החופש שגילו יותר משתי קרני שמש, היו ראויים מבחינתי לרביצה חסרת תכלית על החוף הקרוב לביתי ובינינו, באמת שאין לי צורך בשום אטרקציה מעבר לזה. אפילו מצאתי עצמי מתמכרת למכשיר התרגילים לחיזוק שרירי הצוואר שמותקן בים או בכינויו העממי: "מטקות".
אבל כל זאת נחלת העבר, כי יומיים לפני סיום החופש, חודרת תחושת הדיכאון שפוקדת את עורקי, שלעומתה, שביזות יום א' הידועה מהצבא היא שמחת בית השואבה. לא עוד לפגוש טיפוסים מעניינים על חוף הים (כדוגמת ק' שאמר לי: "תזכרי את השם יעקב הולך להוליווד" או נ' שאמר: " בחורה צריכה להיות יפה ואוכל צריך להיות טעים" וק', דנן, הוסיף שאוכל צריך להיות יפה ובחורה צריכה להיות גם טעימה, אמר וצדק. ולא נשכח את תיאורו, מילה במילה, של ק' לגבי הכניסה הראשונה למים בחודשי האביב: "הדקה הראשונה היא כמו טבילה במקווה, מקווה באמת מים, 4 הדקות שאחרי קשות אך נסבלות, ממש מערכת יחסים של אהבה ושנאה עם המים ולאחר 5 דקות, זיכוך הגוף והנפש, קור המים ממש מלטף את הגוף" לא עושה חשק לאיזה שכשוך בים התיכון?), שוב חוזרים לשגרה החונקת. לא נורא, עוד שבוע יום העצמאות ואחר כך, לכל שבוע יש סוף שבוע.
|