http://www.youtube.com/watch?v=1qLePhm-xGs [הקשבתי לנעימה וחזרתי עשרות שנים לאחור...]
ה ע ג ל ו ן
עגלון היה בשכונת נעוריי, מעוות פנים ועינו הימנית מזכוכית. אנו הילדים, נרתענו מפניו, מַפְנים ממנו מבט, כל אימת שחלף על פנינו עם העגלה הרעועה, שפרֵדה עלובה כמותו רתומה הייתה לה מלפנים. העגלון היה בעלה של אחות המרפאה בה עבדה אימי כרופאה. מעת לעת הייתה אנה-מרי, הצנומה ורכת הקול, באה לביתנו, לשעה של שיחה אינטימית עם אימא. אף כי ישובות היו בחדר ההסבה, ברור היה לי ולאבי שאין להפריען. באחד הימים הוזמנה אימי לביתה של האחות ואני הורשיתי להצטרף. לתדהמתי הרבה, ראיתי את העגלון יושב בחדר קטן, ובו ספריית תקליטים ע נ ק י ת. כלל לא השגיח בבואנו - כה שקוע היה בהאזנה ל"חמישית" של בטהובן... בדרכנו הביתה, שיתפתי את אימי בהשתוממותי: "איך זה שבן-אדם כל כך פשוט, וגם קצת לא בסדר, מבין בכלל משהו במוסיקה כזאת?!" היא, שידעה את סיפור חייו, הביטה בי במבט משתומם ולא קלטה שכה זר ומוזר נראה האיש התרבותי הזה בעינֵי המסתכלים עליו מבחוץ... כרבים אחרים, היה אף הוא ניצול שואה. עם שאיבד את משפחתו הראשונה, נשתבשה עליו דעתו מעט, וכך היה לעגלון כדי לפרנס את הגוף, בעוד המוסיקה מפרנסת את נשמתו... |