כמו בכל שנה היא הצליחה שוב להפתיע אותי. ב-11 בבוקר בדיוק קרעה לי את עור התוף בצווחתה היללנית ומסמרת השיער. בלמתי בפראות את היונדאי השחורה שלי באמצע רחוב סוקולוב בחולון, יצאתי החוצה ועמדתי דום. אני חושב שזה אלמנטארי, שכל יהודי יעצור לרגע מעיסוקיו, ויזכור את 6 מיליוני אחיו, שנאלצו לחפור את הקברים של עצמם לפני שנורו והושלכו לתוכם, שנשרפו לאפר, שנחנקו בגז, שקרסו ללא רוח חיים בהצלפות שוט, שראשיהם נופצו אל המדרכה אחרי שהסתיים המשחק בהם כבכדור משחק בידי חיילים גרמנים שיכורים . כמו שעשו לסבא שלי בפולין.
לדעתי, רוב המדינה חושבת כמוני. לפחות לפי שיירת הנהגים, שבלמו מאחוריי ומלפניי, ברחוב הכי סואן במרכז חולון. חשתי שביעות רצון מסוימת. זה מרגש, כשבדיוק באותה שעה, כל שנה, מתאחדת כל מדינת ישראל וזוכרת את האירוע שהיווה זרז להקמת מדינת היהודים. מי היה מאמין שזה יקרה? העולם הגיב בהחלט בפה פעור על החלטת האו"ם שתוקם מדינת ישראל.
פה פעור...לצליליה החדים של הצפירה צפו ועלו במוחי סיפוריה של סבתא על ליל הסילבסטר שבו שיחקה חבורת קצינים גרמנים שיכורים בסבא שלי ככדור חי בין קתות רוביהם, עד שנפח את נשמתו שותת דם, איבריו מפוזרים על המדרכה, עיניו מזוגגות ופיו פעור בזעקה אילמת, מותיר את סבתא שלי, נשואה טרייה ובהריון , בלב שלא הפסיק לשתות דם עד היום. "הוא היה אז בגיל שלך היום, בן 28, ונראה בדיוק כמוך: גבוה, תלתלים שחורים ועיניים בוערות כלהבה. התאהבנו ממבט ראשון כבר בגימנסיה", סיפרה בקולה הרועד. נשבעתי אז לחיות כדי שמותו לא יהיה לשווא.
הצלחתי לברוח מקרקוב בעזרת חברתי הטובה, לנה קישטוף, גויה-פולניה עם לב זהב. אחותה נפטרה מדלקת ריאות, והיא העבירה לי את המסמכים שלה, הלבישה אותי בבגדיה ובעזרת שערי הזהוב ועיניי הכחולות, נראיתי ממש כמו אחותה. גויה מושלמת. כך הגעתי לארה"ב עם תעודות של גב' בלה קישטוף, ומשם עליתי לארץ ישראל, שם נולדה אימא שלך....".
כשאני חושב על הדברים שסבתא שלי עברה אז, שערותיי סומרות. אני לא יודע מה אני הייתי עושה אם הייתי יהודי בתקופה ההיא בקרקוב. התמונה שלה על גבי הדרכון האמריקאי שהיא שומרת כל כך הרבה שנים,כגויה זהובת שיער וכחולת עיניים לא מרפה ממני. יפהפייה של ממש. אין לי ספק ששברה לבבות כשהייתה צעירה. כמה חבל שמעולם לא הסכימה להינשא שוב. הצפירה עומדת להסתיים, ואני שקוע בהרהורים נוגים, כשלפתע אני צופה באי אמון בסוזוקי קטנה, כחולה, קורעת את הכביש בדהרה ועוברת מולנו, מול כל שיירת העומדים דום בצפירה, מותירה אותנו פעורי פה!
אני מרגיש איך הזעם מחלחל לי לוורידים. חוצפה תהומית! לא, הרבה מעבר לזה, אטימות יוצאת מגדר הרגיל! לא, יותר מזה! זו פשוט בגידה בעם היהודי! לנסוע בצפירה של יום הזיכרון לשואה? איך זה, שנהג אחד מעז? איך הוא מעז, למען השם?!
משגווע הצליל האחרון זינקתי ליונדאי שלי ולחצתי על דוושת הגז בפראות חסרת שליטה. יהא אשר יהא אותו מנוול אטום לב, אני אתפוס אותו ואגיד לו בדיוק מה אני חושב על אנשים כמוהו! חשתי את האדרנלין זורם בעורקיי בעוצמה אדירה, מזכרת מהמרדפים שניהלתי כשוטר סמוי במפלג הסמים בשנות ה-20 שלי. איש לא הצליח להימלט ממני במרדפים הללו, שהסתיימו בחריקת צמיגים ובהידוק אזיקים לפרקי ידיו של העבריין, שהשלה את עצמו, שהוא יכול לברוח ממני. ממני – אלוף המרדפים!
כעת חתכתי פינות, עברתי ברמזורים אדומים, פניתי פניות פרסה אסורות, כשלנגד עיניי הסוזוקי הכחולה, שזכרתי את מספרה היטב. לא בכדי הצטיינתי כל כך בלימודי המשפטים תודות לזיכרוני המעולה, שאני עושה בו שימוש נאה גם כעת, כעוזר התובע המחוזי של מחוז המרכז, המתמחה בציד עברייני סמים.
הסוזוקי לא נראתה לעין, גם כשיצאתי מאזור התעשייה של חולון והשתלבתי בכביש הראשי. בהחלטה אינטואיטיבית פניתי ונכנסתי לאזור. אם לא אמצא אותו שם, אחזור לכיוון יפו ואחר כך – רמלה. אני מוכן לבזבז את כל היום, העיקר שאת הנהג החצוף הזה אתפוס!
במהירות מטורפת נכנסתי לתוך אזור. עוברים ושבים תלו מבטים תמהים בדהרתי המטורפת, אבל לי לא היה איכפת. הייתי בשליחות פטריוטית קדושה! ואז, לפני בניין שנראה במובהק סוג של בית ספר, לפחות לפי הכיעור שלו, ראיתי את הסוזוקי הכחולה חונה לה בשלווה, כאילו כלום! פרצתי לבניין בטבעיות שבה אני פורץ לכל המקומות שבהם אני מחפש מבוקשים. "של מי הסוזוקי הכחולה?!", נבחתי בגסות לעבר מישהי שנראתה כמו מזכירה בחדר שדלתו פתוחה, רכונה מעל ערמת ניירת ונראית עסוקה מאוד. היא אפילו לא טרחה להרים את ראשה. הרגשתי את הדם עולה לי לראש. הלמתי בפראות על הדלת הפתוחה ממש מולה, והיא עדיין לא הרימה את ראשה!
מה מתרחש פה? שוב צרחתי – "של מי הסוזוקי הכחולה בחוץ?", והפעם לא נשארתי ללא מענה. איש מבוגר, אפור שיער, לבוש סרבל כחול של איש שירות צעד לעברי, ואחז בזרועי במבט מאיים. "אולי תפסיק לצעוק לעבר מנהלת בית הספר שלנו?", אמר בקול שקט אך ברור.
"אני רק רוצה לדעת של מי הסוזוקי הכחולה בחוץ!", אמרתי בטון קשה, מסרב להתרכך, מתבונן במנהלת, שהרימה לבסוף את ראשה והתבוננה בי בתמיהה. היא נראתה בערך בגילי, אולי צעירה ממני בשנה-שנתיים. שיער זהוב, עיניים כחולות שופעות תום וכנות. "זאת המכונית שלי", אמרה בקול איטי, ברור ודי מוזר.
הבמה הייתה מוכנה למופע שלי. צחצחתי את גרוני. היא תקבל עכשיו את הנאום של חייה, החוצפנית הזאת, המשחקת אותה תמימה! "איך מנהלת בית ספר מעיזה לנסוע בזמן צפירה של יום השואה!", הרמתי את קולי בטון סמכותי קשוח, כשאני פונה לעבר איש השירות, ככל הנראה אב הבית, ומחכה לראות את הזדעזעותו. "בחיים שלי לא הייתי מאמין שאשת חינוך תעשה דבר כזה!", המשכתי בנאומי, פונה ישירות לאב הבית, מספר לו בפרוטרוט על מעלליה של הבוסית שלו. "ואני מתכוון גם להתלונן בפני....", התחלתי , כשקולה המוזר של המנהלת הפסיק אותי: "סליחה, אתה מוכן לדבר כשאתה מסתכל עלי? אני לא יכולה לקרוא את השפתיים שלך כשאתה לא פונה אלי....".
"את....", גמגמתי. "כלומר, את לא יכולה ל..." – "אני חירשת", חייכה אלי. "במה אוכל לעזור לך? באת לרשום מישהו לביה"ס לחירשים-אילמים?". צנחתי על הכיסא לידה, משתוקק שהאדמה תבלע אותי לנצח, בזמן שהיא הורתה לאב הבית להביא לי משקה קר. "לא...כן...כלומר...בערך...", המשכתי לגמגם. היא רכנה לעברי ופניה מפיקים תום וטוב לב. "אתה יודע, אבות רבים לא מאמינים שאפשר ללמד ילדים חירשים לדבר, אבל הנה, תסתכל עליי. אני מדברת, נכון? אז גם הבן שלך יוכל לעשות זאת. הגעת למקום הנכון, ממש התחלנו את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה....".
בפה פעור,הלום רעם השפלתי את עיניי בבושה. כפסע היה ביני ובין נזיפה בחירשת על שלא שמעה את הצפירה...מה עושים עכשיו, לעזאזל? "האמת היא...", התחלתי, "שאני בכלל רווק, אבל הגעתי הנה בגלל יום השואה....".מוחי חיפש בקדחתנות משהו שיעזור לי לצאת מהבוץ. "אני עורך מחקר על קרובי משפחה שנספו בשואה, ושיש להם סיפורים מעניינים שיכולים להיכנס לספר שהחלטתי לכתוב.....הנה, תיראי, למשל, סבתא שלי מקרקוב, ניצלה בזכות איזו גויה בשם בלה קישטוף שמתה מדלקת ריאות, סיפור מדהים...". ובעודי מדבר חשבתי לעצמי –מדוע בעצם שלא אכתוב ספר עם סיפורים מדהימים כאלה שקרו בשואה?
הרמתי את ראשי. המנהלת הייתה חיוורת לפתע. "זה מוזר", לחשה. "תמיד שאלתי את עצמי למה סבתא שלי, פולניה נוצרייה מקרקוב, החליטה לעלות לארץ בתום מלחמת העולם השנייה, ועוד התגיירה כאן, והתחתנה עם ישראלי! עשרות פעמים שאלתי אותה למה עשתה זאת, וכל מה שהייתה מוכנה להגיד לי זה שתמיד הרגישה קרבה מיוחדת לעם היהודי, מאז שהצילה את חברתה היהודייה בעזרת תעודות של אחותה, בלה, שמתה מדלקת ריאות והייתה דומה לה כשתי טיפות מים....אבל תמיד חשבנו שהיא סתם המציאה סיפור....".
"לא, היא לא המציאה", אמרתי, כשכל גופי רועד מהתרגשות. אחזתי בידה והתבוננתי היישר אל עיניה הכחולות, המהממות ביופיין. אם יש לך קצת זמן, אוכיח לך שהסיפור אמיתי, על כוס קפה....או ארוחת ערב..." .
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |