כבר יומיים מראש אני מרגיש טעון,

יום השואה מתקרב ואני יורד למחתרת.

כשהייתי ילד, יום השואה היה הסיוט שלי

ונשאר לי כטראומה. בזמנו היו לוקחים אותנו

לבית יהדות וולניץ או יד ושם , ילד בן 10

מקרינים לנו סרטי זוועה

בחסות יום השואה יכולנו לראות גופות עירומים

אכזריות אין סופית, סיפורי איימים שאותי לא עזבו

כל הלילה ההוא ועוד שבוע שבועיים אחר כך.

אני זוכר איך הייתי יושב ב"קולנוע" האימיים הזה

בעינים עצומות ואוטם את האוזניים טוב טוב

כי המורה שולמית לא הסכימה שאפסיד פרק חשוב

בתולדות עמינו. 

נקמת ילד קטן שלא ברא השטן...