הרהורים
פוסטים אחרונים
- כל שנה 11/4/10
- ספור מהחיים 8/3/10
- כאוס 2/2/10
- אל תסתכל בקנקן... 22/11/09
- קונצרט לחיים 26/10/09
- קחי לך תרמיל 6/10/09
ארכיון
כל שנה
כולנו שקטים מחכים לצפירה. כתמיד מגיעה בשעה היעודה, הולמת ומפרה את קצב הלב. אור זרקורים מסנוור ואינני רואה ,- עיני רטובות. רוצה לראות פנים מוכרות. מחפשת אותך לאור הנרות . שנה רודפת שנה ואני עדיין איתך. כשכבים האורות – אנשים מתפזרים כל אחד לביתו עם העצב שלו. זה שזוכר וזה ששכח ואיתם גם מי שלא ידע – כולם עם אחד שחי במדינה. נשבענו זה לזו אהבה , האם שם למעלה מצאת אותה? |
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עבור מי שלא "היה שם", במקום הזה של שכול, קשה לדמיין את תהומות הכאב, את אינסופיותו. אפשר רק לחזור ולמלמל בלב: "שלא נדע..."
דפנה.
איזה יופי של כתיבה נהנתי מאד להיכנס לפוסט שלך
אוסי
באם את אוהבת לצחוק אז כנסי אליי
תודה
וודאי שהיו שמחים אם היו יודעים... גם אנחנו חותכים את יום הזכרון ומנגבים בחומוס, אי אפשר אחרת
האבסורד הוא שהפצע המדמם משקה את הזכרונות. מין סימביוזה שכזו...
אני חושבת שגם המתים שלנו אוהבים שאנחנו חוגגים להם , לערב יום הזיכרון הכנתי פשטידת גבינה מתוקה ועוגת שוקולד
והיום אחרי בית העלמין הלכנו לחגוג את האבל בפאב מקומי כל המשפחה על שפת הים והיה כייף
בזכות אחי הגיבור המשפחה שלנו מתאחדת בחיבוק גדול באזכרה שלו וביום הזיכרון
האבל והעצב שלנו הוא גם השמחה . גם למתים מגיע לחגוג *
הזמן כניראה לא מסוגל לרפא פצע מדמם שכזה,,
אך ממשיכים לחיות ..כצורך בסיסי.. בצל המאורעות הללו......*
חיי היום יום , יצר הקיום,- חזקים, הם עוזרים לשרוד ולהסתיר.
זיוה,
תמיד מספרים לנו על עומק השכול, על כך שהזכרון, לא רק שאינו מיטשטש, אלא שהוא הולך ומכביד למרות שהחיים ממשיכים. רק כשאני קורא את מה שכתבת אני מבין עד כמה זה אמיתי.