זהו, אחרונים מהעבר, מהפעם הבאה זה כבר בחי... וזה עדיין מוזר ומרגש אותי לקרוא את הדברים האלו, שנכתבו כל כך לא מזמן כבר. כאילו עכשיו, ועדיין, כל רגע הכל משתנה.  

שבוע 25.  23.3.10

כבר כמעט 26 האמת.

רק היום הלכתי לעשות את בדיקת העמסת הסוכר. העמסה. לא המסה... זה היה די מגעיל, אבל פחות נוראי ממה שחשבתי.

זהו, אני רשמית וסופית וחד משמעית בת ארבעים.
ואני רשמית וסופית וחד משמעית בהריון

אני עצמי לא מאמינה בזה

זה מוזר, זה מוזר לי שהצלחנו זה מוזר לי שהחלטנו וזה מוזר לי שבבטן יש לי תינוקת שתכלס, לו היתה יוצאת היום היתה שורדת (עם המון השגות כמובן)
זה מוזר בכל קנה מידה אפשרי ובכל צורה שאני יכולה להעלות על הדעת.

בעלי שיחק אותה בענק עם יום ההולדת, אני פישלתי קצת בשלו והוא הראה לי איך צריך לעשות את זה. ופינק אותי בכל דרך אפשרית. כשאחרי שבמשך חודש שלם הוא פינק אותי הגראנד פינאלה היה ביום שישי עם חברים שבאו בהפתעה.

ואני מרוגשת והריונית כמו שאני בכיתי מהבוקר עד הערב כל פעם ממשהו חדש. מהמתנה, מהמכתבים של הילדים והברכות שלהם, מהחברים שהגיעו, מהכל.

הוא צחק עלי ואמר שגם הורמונים של הריון וגם הורמונים של ארבעים זה יותר מדי בכל קנה מידה.

בימים האחרונים אני לא במיטבי, יכול להיות שזה כי נגמרה תקופת העונג של השליש השני? לחוץ לי יותר, לא נוח לי, הכל נעשה כבד יותר. יש ימים שממש כואב לי באזור הסרעפת. הגוף מתחיל למחות נגד העניין הזה. לחצים בצדדים וכולי.
עד עכשיו טפו טפו הכל עבר כל כך חלק שהעזתי לקוות שזה ימשיך כך, אני, הפסימית העזתי לקוות... והנה, עכשיו פתאום הכל מתחיל לחרוק.
אז נכון, אני עוד לא סובלת, ממש לא סובלת, אבל אם המגמה הזו שהתחילה אחרי שחציתי את גיל ארבעים תמשיך... עוד חודשיים וחצי אני אהיה מעוכה לחלוטין, שלא לדבר על עצבנית על העולם.

אבל היי... אני כבר רואה את הסוף. רחוק אמנם, אבל רואה אותו...
אופטימיות.

אני בת ארבעים ואני בהריון
אני בת ארבעים ואני בהריון
אני בת ארבעים ואני בהריון.
זה אשכרה, בלתי נתפש 

שבוע 27       31.3.10  

תוצאות העמסת הסוכר הראו שאני סכרתית.

מאוד סכרתית, ברמה של להתחיל להזריק אינסולין ומייד.

לא קיבלתי את זה.

מחיתי נגד זה, נלחצתי מזה מאוד, אבל גם התחלתי לקרוא והתחלתי דיאטה מתוך כוונה שאולי זה מה שיעזור לי לעצור את הסוכר.

התוצאה היתה 204 שזה גבוה מאוד ובעיקרון לא מחייב העמסת סוכר נוספת של מאה מ"ג כדי לבדוק חד משמעית אם יש או אין סכרת. 

הרופא שלי, יבדל לחיים ארוכים, ניסה להרגיע אותי, לא בהצלחה מרובה, ואמר לי "תסתמי את הפה ולכי לעשות את הבדיקה השניה" כשאמרתי לו שבעצם אין צורך ואיפה מוצאים מד סוכר ואיך אני משיגה תור לדיאטנית הכי מהר, ואיך אני יודעת מה מותר ומה אסור לאכול, ואיך אני מצליחה לעשות ספורט ודיאטה ושיוותר לי על ההזרקות, ומליון שאלות אחרות, ועוד קצת, וכולי.

אז עשיתי, ביום רביעי שעבר, והתוצאות היו טובות, לא גבוליות, אלא טובות, אין לי סכרת. עברו עלי יומיים נוראיים כשהייתי בטוחה שכל החודשיים הבאים הופכים להיות בסימן של שתי כפות אורז לארוחה.

אורז מלא כמובן. 

אני מלאת הערכה לכל הסכרתיות, ובכלל לכל הסכרתיים באשר הם שחיים כך כל הזמן.

זה לא פשוט. למרות שמנסים לעשות כאילו זה לא נורא, ואין בעיה וכולי (זה הכי הטריף אותי ביומיים שחשבתי שאני כן עם סכרת, שכווולם, כל הנשמות הטובות אמרו לי, זה לא נורא, זה סביל, יש אנשים שחיים כך כל החיים, אפשר לחיות עם זה. אחלה, אפשר, אני לא רוצה!!!).

הריון וסכרת, חשקים של הריון, רעב של הריון וסכרת, זה ממש לא פשוט. 

אתמול, כשעשיתי טיול עם הכלב קלטתי שאני לא זוכרת את עצמי בלי ההריון.

אני זוכרת שבתחילת ההריון הרגשתי שהגוף שלי נחמס ממני, שיש משהו שמשתלט לי על חוש הטעם, על העייפות, על הרצונות, על ההתנהגות. לא מצאתי את עצמי בתוך השינויים האלו.

אתמול פתאום קלטתי שאני לא זוכרת את עצמי. לא זוכרת איך הייתי, לא מרגישה כבר את המלחמה הזו שהיתה לי בהתחלה בין מי שהייתי לפני ההריון למי שאני ההריונית. זה מוזר להסביר את זה, אבל זה הגיוני כשחושבים על זה אבולוציונית.

תשעה חודשים של הסתגלות נותנים לנו. ואתמול פתאום קלטתי שואללה, איבדתי את עצמי לחלוטין.

במקומי, יצרתי עצמי חדשה. הריונית, אמהית, מוכנה לוותר על הכל למען וכולי. 

אתמול גם נשמתי אליה, לעזאזל.

אמרתי לעצמי שזה לא יקרה, אבל במסגרת הבונדינג המעצבן והורדרד הזה של אם עובר, ובמסגרת זה שהיא נחה קצת יותר מדי זמן נשמתי אליה, והיא זזה.

זה טפשי, כל הניו אייג'יות הזו של לנשום אל העובר, להרגיש את החיבור, לדמיין את השדות הירוקים, זה טפשי, ואני עושה את זה וזה עובד.

אני, הצינית, המפוכחת, שרואה הכל וצוחקת על זה.

אמאלה... לא רחוק היום שבו אתלהב מקקי ירוק... 

מצד שני, כשאני חושבת על זה, בצורה מושכלת יש בזה בהחלט משהו מדהים. איך הגוף מתכונן, מתכוונן, מכין את עצמו, מלמד את עצמו שהנה, אוטוטו זה מגיע, עוד שניה, ההתמסרות המוחלטת הזו, איבוד העצמי השלם, המהפך מאדם, להורה.

עוד רגע זה מגיע, וכדי שזה לא יבוא בבום, לאט לאט לאט הגוף שלי מכין אותי לזה. משנה לי את ההעדפות, משנה לי את המחשבות, משנה לי את צורת ההסתכלות על דברים. כופה עלי מזונות מסויימים ושעות שינה מסויימות. וזה מוזרמוזר מוזר, מאוד מוזר, לנסות לראות את זה מהצד כשאני כל כך בתוך זה.