כזכור, התרגיל הראשון בספר היה להכין רשימה של כל מה ששנוא עליי בחיי, ובחיי שזה היה תרגיל קל. ואולם, התרגיל השני כבר מתחיל להיות קשה יותר. יש להכין טבלה עם שלוש עמודות. בעמודה הראשונה לכתוב את הדבר השנוא, בשנייה דרך להקל קצת את הדבר הזה ובשלישית תאריך יישום. הכוונה היא שהתאריך יכלל בתוך 90 היום של התכנית. הרעיון הוא שאפילו שינויים קטנים יכולים לתת הרגשה טובה של התקדמות וכך לאפשר תפיסה נקייה יותר של הרצונות שלנו. כאמור, קל יותר לומר מאשר לעשות. אילו ידעתי את הדרך להקל על הדברים השנואים הייתי כבר עושה את זה, לא? המחברת מציעה לשאול אנשים ולבקש עצות וחשוב, בשלב ראשון, לא לפסול שום הצעה, לפחות לא עד שיש לי רעיון יותר טוב. אם יש משהו שבשום אופן אין מה לעשות איתו אז פשוט להשלים איתו ולהפסיק להחשיב אותו לבעיה. כיוון שלקחת מזמנם של אנשים ולשאול לעצות נראה לי קשה נורא, הנטייה המיידית שלי היתה ללכת מיד לפתרון ההשלמה. מה שכמובן מפספס את התרגיל. לכן, חשבתי שאולי אנסה לתאר כאן לפחות כמה מהדברים שאני שונאת (כמובן, יש הרבה יותר) ולראות אם יש למישהו חשק וזמן לתת לי עצה. 1. הדבר שהכי מעיק עליי הסמסטר הוא קורס חדש שהטילו עליי. אופי הקורס הוא של סדנא (לא עיוני) ונראה לי שהתחלתי אותו ממש ברגל שמאל: הסטודנטים לא עובדים כמעט בכיתה וכמעט כל שיעור הם הולכים כ-חצי שעה, שלושת רבעי שעה, לפני הזמן. מדובר על סטודנטים ממחלקות שונות. לא מצליחה למצוא רעיון איך לתפוס אותם (לשיעור הקרוב אולי אמצא סרט של 50 דקות להראות להם, עכשיו זה תלוי בחבר של הבן של בעלי שיודע להוריד סרטים מהאינטרנט). 2. חוסר הפרגון מצד הסטודנטים (האכזבות שיש לי תמיד מהמשובים, גם כאשר להרגשתי הסובייטיבית הקורס היה טוב). 3. חוסר הפרגון של הבוס (שאמנם עוזב בסוף השנה). 4. הצורך להתבטא בדיבור (הרבה יותר קל לי בכתב. התחושה היא כאילו היד שלי מחוברת למוח טוב יותר מאשר הפה). 5. תחושת הניכור שלי משאר הצוות. אני מקשקשת איתם בחצר אבל מזמן כבר לא יצא לי לשתות עם מישהו כוס קפה בבית הקפה, שלא לדבר על להיפגש מחוץ לשעות העבודה. מבטיחה להתיחס בכובד ראש לכל עיצה. |