טוב, אצלי זה כבר מתחיל לפחות שבוע לפני...

המחשבות... התהיות... העצב... חוסר המצב רוח..לכל אלו אני רגילה, מכל שנה ושנה....

רגילה לחברים שיודעים, למשפחה שרגישה יותר, לתמיכה ולהבנה עם הקושי שלי את הנושא..

אבל השנה, יום השואה מקבל נופח מחוזק מבחינתי...

 השנה, אני אמא!! יש לי תינוקי מדהים ומתוקי בן 4 חודשים... ואי אפשר שלא לחשוב.. שלא להעלות על הדעת.. שלא להגיד לעצמי "מה היה אם..."

מתסכלת על הילדים התמימים, התינוקות הזכים, הילדים הטהורים ולא מבינה.. רוצה לצעוק.. איך אפשר?????????? איךךךךךךךךךךךךךךךך????????????????

ישר קופצות לי לראש כל הסיטואציות עם הילדים שראינו כולנו בסרטים, ששמענו עליהם מסיפורים, שקראנו עליהם בספרים ובכתבות... סיטואציות שמרוב שהן קשות, אפילו לכתוב אותן אני לא יכולה...

לכל נאצי שחי באשר הוא - אני מאחלת את הנורא מכל. מאחלת סבל ועינויים, מאחלת ייסורים...

לכל מתעלל באשר הוא - מאחלת שאלוהים ימצא איך להראות לו את הדרך להיות אדם טוב, ולאלו שלא חוזרים למוטב - מאחלת שמוטב שילכו מכאן...

נזכור ולא נשכח

נזכור ולא נסלח....

לזכרם של גיבורים אמיתיים

ולתפילה לעולם טוב יותר... עולם טוב באמת...