תחילת פרשת "ווטרגייט", שהובילה להתפטרותו של הנשיא האמריקני ניקסון, ביוני 1972, בעיצומה של מערכת הבחירות הנשיאותית, אז נתפסו במרכז המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון, ששכן בבניין בשם ווֹטֶרגֵייט, חמישה פורצים שניסו "לשתול" בו מצלמות ומכשירי האזנה.
אנשיו של ניקסון, הנשיא המכהן, הכחישו כל קשר לפרשה אך אותו מקור מסתורי, שמאוחר יותר הוצמד לו הכינוי "גרון עמוק", גילה לעיתונאים החוקרים וודוורד וברנסטיין כי אחד הפורצים, עמד בקשרים הדוקים עם איש סוכנות הביון המרכזית הווארד הנט, שעמד מצדו בקשר עם פרקליטו של הנשיא.
החוקרים וודוורד וברנסטיין, עיתונאים ה"וושינגטון פוסט" חשפו כי הפריצה בוצעה בידיעתו של ניקסון - מה שהוביל להתפטרותו. השניים טענו כי הסתמכו, כאמור, על מקור בכיר שכינויו "גרון עמוק".
הם הגנו בתוקף על הסתרת זהותו של המקור הזה, ורק ב- 2005 נחשף. בעת הפריצה היה המשנה לראש האף-בי-אי.
הפרשה נלמדת בכל בתי הספר לתקשורת בעולם כמופת לעיתונאות חוקרת אמיצה, שגם הצליחה לשמור בסוד את זהות המקור שלה.
ב- ynet מה- 11.4.2010, כותב ברוך לשם שהתפיסה התקשורתית היא שיש לעודד תופעות של "גרון עמוק" בקרב גופים ממלכתיים, למרות שהן לא חוקיות, כדי לחשוף מעשים לא חוקיים של אותם ארגונים.
יכול להיות שענת קם האמינה שהיא זו שצריכה להיות "הגרון העמוק" בצה"ל, שחושף מעשים לא חוקיים ומוסריים במערכת הביטחון.
האם לתקשורת מותר לעשות שימוש בחומר המושג בדרכים לא חוקיות? בהחלט, אם האינטרס הציבורי מצדיק זאת. כך, ייחשפו מעשים שלא ייעשו. אסור לעיתונאי לחשוף את מקורותיו - אם יפר עיקרון זה, הוא שומט מתחת לרגליה של התקשורת דרך פעולה חיונית שבה תוכל למלא את תפקידה.
אגב, קם (לפי עדות ידידתה) ביקשה מעיתונאי "הארץ" שלא לפרסם את צילום המסמכים. היא ידעה כי הדבר יחשוף את זהות מוסר המסמך.
פרסום צילומי המסמכים הביא לחקירת שב"כ, שדרשה מהעיתונאי את המסמכים, כדי לזהות את המקור להדלפה, שהרי לצה"ל יש את המקור.
אך העיתונאי עזב את המדינה, והסגיר בפועל את המקור שלו.
האם בכך הפך ל"גרון העמוק" של השב"כ?