נולדתי להורים יוצאי מחנות העבודה בפולין, הורים שידעו לשרוד,  הורים שברחו מהמקום הנורא ההוא. אבל לא הצליחו לשרוד את הסבל שהיה בליבם לאורך השנים, ועם לידתי העבירו את התחושות בתת מודע אלי.

הסיפרים של "גנבות"האוכל כדי להמשיך לשרוד את היום את השעה, ולאפשר למשפחה שעוד נשארה להם, משהו לאכול, לשמוע את הסיפורים כיצד הגיעו לתת תזונה ו"לצעוד" בעצם כמו תינוק אשר עדיין לא מלאו לו שנה, כשאתה ,בעצם אתה כבר אדם מעל גיל 20.

גדלתי אל תוך אותם סיפורים נוראים שסופרו, ואל תוך המחלות שצמחו בתוך גופם אותם לא שרדו.

לצערי כנראה התחושות הללו התחילו לקנן בי יותר ויותר עם לכתם אל עולמם.

ומה שנשאר לי היום זה הזכרונות הקשים שלהם, וכיצד אני מתנהלת בחיי היום יום שלי.

קשה, קשה ,קשה

והיום, אני מדליקה נר לזכרם.