רגע של...והרגע חלף
על כוכבים, סולמות, קפה ,כתיבה קריאה ותמונות. ובעיקר על הרגע שחלף ממני ברגע שכתבתי והרגע שלא תוכל להחזיר אותו לעצמך. הרגע בו קראת..וכמובן, על הרגע שאחרי.
http://tasteofisrael.org.il/?pg=business&CategoryID=0&ArticleID=155&SearchParam=Follmond
פוסטים אחרונים
- להשאר בבית אחרי הבגידה. מה זה אומר עליך? 13/11/16
- קולה של הבגידה 9/1/16
- כדי שדייט יצליח כדאי שנדאג להנות בו. 7/12/15
- אמא את חופרת, די תשתקי, זה לא עניינך, עזבי אותי בשקט 12/11/15
- מה הוא רוצה ממני? הסקס כבר מת ! 7/11/15
- בזוגיות ומרגישים קצת לבד? 18/10/15
ארכיון
0
עצמאות - הנקמה המתוקה של אבא
אבא שלי לא חגג באמת את יום העצמאות. לא זוכרת אותו חוגג. אני חושבת שהוא חגג דווקא את יום השואה והגבורה ועכשיו כשאני חושבת על כך נדמה לי שאני מבינה מה הוא הרגיש לגבי יום השואה. יום השואה והגבורה היה עבור אבא שלי "יום העצמאות על השואה". הוא לא אמר לי זאת במפורש אך אני בטוחה בזה. זה מסביר לי מדוע הוא בכלל לא בכה ביום השואה. וכי למה שיבכה? ביום העצמאות שמחים. לא?והוא שמח! לצד נרות הנשמה שהדליק אמר: "מי היה מאמין שאגיע לכאן ותהיה לי משפחה כזאת וחיים...". הערב ראיתי את הטקס מהר הרצל. פעם ראשונה. לאחרונה אני עוברת כל מיני חוויות של "פעם ראשונה". שמעתי את הנשיא פרס, את רוה"מ, את סיפורי הניצולים, נציגתם האיטלקיה (שלא היה לה בכלל אקצנט איטלקי) הסתכלתי על התפאורה המרשימה, המסכים, הדגלים כחול לבן הארוכים המונחים בפרונט מול הקהל, הסדר, הארגון המושלם, האורחים בחליפות חמות (קר היום בירושלים), התאורה המושלמת, הסאונד הברור ולפתע הבנתי שאני טועה מזה שנים רבות. שנים רבות חשבתי שהטקסים האלה מיותרים, שהרי אבא שלי, שלך ושלו וגם האמהות שלנו היו שם בזוועה, מה עוד אפשר לספר להם? ושזה לא נכון להפוך את זכרון הזוועה לטקס מכובד כי הרי שום דבר מכובד לא היה בשואה…ובכלל…מה חושבת המדינה הזו….מדוע היא לוקחת "אפוטרופסות" על השואה והופכת אותה למשהו ראוותני שכזה שאין לו כל קשר לעוני, לרעב, למוות ולהשפלה שהיו שם. הערב, תוך כדי הסתכלות , אבא היה לי בלב. התגעגעתי אליו כל כך וזה הרגיש לי כמו שאני מסתכלת על הטקס מתוך עיניו של אבא ולא מתוך עיני. לא יודעת להסביר את החוויה הזו בדיוק ואינני מאמינה ברוחות, מדיומים ושטויות מהסוג הזה אך נראה היה לי שאני מסתכלת על הטקס מתוך ליבו של אבא ומה שאני רואה זה את יום העצמאות שלו. אבא לא התעניין מי יודע מה בהופעות הרוק של יום העצמאות אבל לראות את הטקס הזה…..זה בטוח היה "וואו" גדול, אנחת רווחה והתרגשות מעלפת גם יחד עבורו. והיום - גם עבורי. כל פרט בנוי ומתוכנן בטקס הזה…מהדגלים, הסאונד התאורה, הישיבה המסודרת הזו של הקהל הגדול, החזן ששר בטכניקה מצויינת את "אל מלא רחמים", הקדיש… מול העולם כולו, בפה מלא, בלבוש אלגנטי, מסודר ומכובד כל פרט בנפרד וכל הטקס הזה ביחד עשה לאבא את יום העצמאות הכי מרגש ומחייה שיש. אני מניחה שלדרגות השמחה שהוא כנראה הגיע ביום השואה, שום מופע רוק או זיקוקים לא יוכל להביא אותי לעולם והערב, ממש הרגשתי את השמחה שלו, הרגשתי את הרגשת הניצחון שלו על השואה והגזענות. אבא לא בכה כשסיפר לי בערוב ימיו על השואה. אני לא ראיתי את אבא שלי בוכה בגלל שום דבר חוץ מאשר כשאמא נפטרה. אני כן בוכה ביום השואה, בוכה הרבה כי לא הייתי שם וכי מה שאני מסוגלת לו זה, לתאר לעצמי את אבא מתגלגל במורד הגבעה כשקצין אס אס בן זונה מכוון עליו נשק…על אבא שלי…זה הורס אותי, ממוטט אותי… אבל הוא? רוב הסיכויים שהוא ראה בכלל משהו אחר ביום הזה. הוא ראה את הנצחון שלו…בנאומים, באורות..ושוב - בשבילו זה בכלל היה יום העצמאות! אלוהים, איך ש"ירד לי האסימון" הערב…נזכרתי שעדיין לא הודיתי לו על המזל הגדול שלי. אף פעם לא הודיתי לו על שהיה כל כך ציוני ועל שעלה ארצה…הרי הייתי יכולה להוולד בהונגריה לו נשאר שם ובמקום רותי הייתי נקראת קאתי ובהמשך, הייתי נשואה שם היום לאיזה יאנוש, מגדלת איתו שני ילדים שקוראים להם "ז'וז'י וזולטן"…. ורבה איתו בהונגרית…."איגן מיגן חפתה פליגן"….אם אני יודעת לשיר לקרוא ולהתווכח בעברית…זה הרי בזכותו ובזכותה של אמא…איך שכחתי להודות להם…… וכך תוך שאני חושבת על המזל הגדול שלי ואיך היו נראים חיי לו…, על אבא ויום העצמאות שלו ועל כך שאני חייבת לכתוב על זה פוסט…הסתיים הטקס והתחילה התכנית של יאיר לפיד ושלמה ארצי שאמרו את כל הדברים האלה (כמעט) בינהם… הקשבתי להם…לא מאמינה... והייתי בשוק! את זה אני כבר באמת לא מבינה. |
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לרותי יפה סיפרת על רגשותייך .
כבן לניצולי שואה תוהה גם אני , לא אחת , איך נגאלו הורינו .
מבני אדם שלא הייתה להם זכות לדרוך על פני האדמה , אילו שהגרמנים ועוזריהם , ימח שמם , לא הספיקו להשמידם ושפר עליהם גורלם יחסית למיליונים אחיהם או הוריהם שעלו לשמיים כעשן דרך ארובות המשרפות וחלק מנשמתם נשרפה גם היא שם , הייתה בהם הגבורה לעלות ארצה ולהקים כאן משפחה ומדינה .
מי באמת מתייחס לניצוליי השואה שדחפו אותם למוסדות פסיכיאטריים וגזלו מהם את כספי הפיצויים, ואת זכויות האדם שלהם.
צפו מחר במבט שני - שידור חוזר.
תודה חיים.
חג שמח.
היי רותי
לשבת בטקס רשמי וחגיגי במדינה עצמאית וריבונית כל כך רחוק מהגיהנום של השואה
זה נצחון גדול מאין כמוהו. זה מעניין איך במשך השנים הפרספקטיבה שלנו משתנה
ופתאום מקבלים הארה על דברים שבעבר לא הבנו או לא הערכנו.
יופי של פוסט.
בידידות רבה
חיים
אין קשר בין יום השואה לגבורה במושג הלאומי כי אם במושג האישי
ואין לי מושג מדוע יצרו יום מיוחד לזה ובתשעה באב שאמור להיות אבל לאומי או בעשרה בטבת אין שילוב של כל המגזרים ללא קשר לאורח החיים
גם הוריי עברו את השואה ואבי אף נכלא בסיביר אצלינו חוגגים בפסח את החרות הפיזית ואת הנצחון הרוחני בשבועות ובשמחת תורה שאלמלא האמונה איש מאתנו לא היה יכול להתקיים ולעמוד.
1. טקסים יהיו תמיד שנויים במחלוקת, ויום השואה לא שונה... 2. לניצולי השואה זכות לפרש טכסים אלה כרצונם, כי הם חוו את האירוע...להבדיל מהפרשנים למיניהם... 3. הילדות של ניצולי השואה לא יכולה להיות נורמלית (לרוב), ועל כן יש לגלות כלפיהם הבנה מיוחדת... 4. ילדות שלא משבשים אותה היא מופלאה מטבעה... לזה התכוונתי, בקיצור...:)
יופי כתבת.
כל הטקסים הקשורים בשואה יהיו תמיד שנויים במחלוקת...רק זכותם של הניצולים לעשות מהם מה שבא להם אינה כזאת... כמו כן, מן הראוי להיות סובלניים במיוחד כלפי הפרשנויות של ילדי הניצולים... לא פשוט להיות ילד של ניצול שואה...
תודה ליה, אכן איך אפשר לתפוש את השואה הזו באמת? כנראה שהמוח שלנו לא בנוי לזה ובטח שלא הרגש
אז הולכים למקום האישי. זה מה שאנחנו כנראה מסוגלים לו.
וווואוווו
וכל מילה נוספת מיותרת.
תודה.
באהבה
עופרה
ביום הזה , יום השואה , ניצולי השואה זוכרים יותר כואבים יותר
אבל ,,,, הנחמה היא בכך שהם הצליחו לשרדו את התופת.
כתבת יפה ומרגש.
ניצולים רבים (שעדיין חיים) חשים אמנם נצחון על החיה הנאצית, אבל אסור לשכוח את מורשתם של הנספים בשואה:
לעולם לא עוד !
לאביך היה מזל ולעוד ניצולים
בזכותם אנחנו כאן וקיימים
*
מרגש.
כתבת מקסים.
וכן. זה שניצולי השואה שרדו והקימו משפחות- זה נצחונם הגדול.
היתה תכנית מופלאה,
קשה היה שלא להתרגש עד דמעות
בדמעות של ניצחון, שכן אנו, בני ובנות הניצולים מהתופת, אנו העדות החיה, אני מודה לך על הפוסט המיוחד הזה, האנושי כל כך.
לזכרו של היקר לך, נפלא כי העלית את הדברים, הבאת את ההסתכלות שלו, את ההסתכלות שלך.
תודה.
והגלגל מסתובב לו,
מכאב בלתי נתפס נובעים חיים מחודשים ודווקא כאן במולדת ההיסטורית שלנו,
אתמול צפיתי שוב לא יודעת כבר כמה פעמים בסרט הפיתרון הסופי על ועידת ואנזה,
ואיך שהיסטוריה יודעת להעניק סטירות וטוב שכך.
קשה לנו לתאר את השואה ברבים ובמספר האסטורנומי כל כך אז כל אחד מאיתנו לוקח אותו למקום האינטימי שלו ואת לקחת את זה בסיפורך אל אביך
יהיה זכרם ברוך של כל הקורבנות וגם של אביך רותי
לימים טובים יותר
תודה לך אוסי.
תראי, אף אחד לא צריך ימי זכרון. כמה טוב היה לו אפשר היה למחוק את ההסטוריה.
התגובות לשואה הן שונות מאחד לאחד.
הניצולים לא צריכים את הטקסים האלה כדי לזכור. הטקסים - כדי שאנחנו והדור הבא לא נשכח.
ועבור אבי, הטקסים האלה הראו לו את התקומה. זה היה הוא והוא התפעל מהתקומה וראה אותה גם דרך הטקסים.
אני יכולה לכתוב רק עליו ולא על ניצולים אחרים.
תודה שחר.
חשוב כן. אפילו הכרחי.
לך תגיד את זה למנהלים את המדינה הזו.
נראה לי שהם שוכחים את זה ביום יום.
תודה נורמן על התגובה והחיבוק.
נס הקיום שלנו הוא דבר מובן מאליו אצל עמים אחרים, באופן טבעי זהו דבר מובן מאליו. לא?
רק אצל הורינו זה לא היה טבעי. אצלו זה באמת נתפס כנס.
את כמובן צודקת בהתרעמות שלך. גם הוא הביע אכזבה ובעיקר דאגה מדברים שקורים כאן
אך לרגע לא שכח שגם הדברים ה"לא טובים" שקורים כאן בנויים על "יש" אחד גדול. על "יש" מדינה.
מבינה? הפרופורציות שלו, אחרי השואה היו אחרות משלנו.
תודה עמי. אצלו היה ברור מאד שהוא לא רק שרד את התופת אלא שקיבל חיים .
שנולד מחדש.
מניחה שאנחנו לא לבד במחשבות האלה וזה לא משהו שהייתי יכולה לספר על השכנים שהיו לי באיטליה. למזלם הטוב.
בכל בתי הספר בעולם לומדים הסטוריה - ההורים שלנו , היו חלק ממה שלמדנו. אבא שלי תמיד התפלא על התהפוכות שעבר בחייו.
תודה.
תאמיני לי שלא אבא שלך ולא אמא שלי שעברה שואה צריכים את יום הזכרון הזה. אצלהם זה מחמיר מיום ליום ככל שהם יותר זקנים.
קראתי את הסיפור על אביך.
תודה
אוסי
רותי יקרה
וואו כמה חזק מה שכתבת
נוגה
נוגה בלב
אמיתי וחשוב לכולנו לקרוא
להודות שאנחנו כאן
להיות חזקים
ולהמשיך הלאה
שחר
אהבתי מאד את הפוסט. כמה חבל שלפעמים אנו נזכרים מאוחר להודות להורינו על הנס של הקיום שלנו
לעיתים נדמה שאנו לוקחים את הכל כל כך מובן מאיליו
חיבוק גדול
*
אני מרגישה את הלא מבינה מאמינה שלך
דרך הכתיבה.
נפל לך האסימון, כמו שכתבת.
זה עובר.
*
משנה לשנה
אני סקרנית יותר לדעת ולחקור.
זה הרי בלתי נתפס.
*
והשנה
היה לי קשה עם הטכס
נוכח רשעותם של בעלי הממון ופקידי המדינה
להחזיק את כספם של ניצולי שואה.
כאן, בארץ הזאת
הם היו צריכים לקבל מעמד מיוחד, מחבק,
זה בלתי נתפס, שיש מביניהם החיים בעוני ובדחק.
לזה
אין מחילה.
לא רוצה לשמוע נאומים .
אכן היה זה טכס מרגש במיוחד..
ואני מסבין את אביך.
לגבי ניצולי השואה זה יום הנקמה שלהם.
הם שרדו את התופת.
קראתי בדריכות והזדהיתי איתך לגמרי, ופתאום, אני בשוק:
אלוהים, איך ש"ירד לי האסימון" הערב…נזכרתי שעדיין לא הודיתי לו על המזל הגדול שלי. אף פעם לא הודיתי לו על שהיה כל כך ציוני ועל שעלה ארצה…הרי הייתי יכולה להוולד בהונגריה לו נשאר שם ובמקום רותי הייתי נקראת קאתי ובהמשך, הייתי נשואה שם היום לאיזה יאנוש, מגדלת איתו שני ילדים שקוראים להם "ז'וז'י וזולטן"…. ורבה איתו בהונגרית…."איגן מיגן חפתה פליגן"….אם אני יודעת לשיר לקרוא ולהתווכח בעברית…זה הרי בזכותו ובזכותה של אמא…איך שכחתי להודות להם……
כי גם אני. בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר. אוף.