אבא שלי לא חגג באמת את יום העצמאות. לא זוכרת אותו חוגג. אני חושבת שהוא חגג דווקא את יום השואה והגבורה ועכשיו כשאני חושבת על כך נדמה לי שאני מבינה מה הוא הרגיש לגבי יום השואה. יום השואה והגבורה היה עבור אבא שלי "יום העצמאות על השואה". הוא לא אמר לי זאת במפורש אך אני בטוחה בזה. זה מסביר לי מדוע הוא בכלל לא בכה ביום השואה. וכי למה שיבכה? ביום העצמאות שמחים. לא?והוא שמח! לצד נרות הנשמה שהדליק אמר: "מי היה מאמין שאגיע לכאן ותהיה לי משפחה כזאת וחיים...". הערב ראיתי את הטקס מהר הרצל. פעם ראשונה. לאחרונה אני עוברת כל מיני חוויות של "פעם ראשונה". שמעתי את הנשיא פרס, את רוה"מ, את סיפורי הניצולים, נציגתם האיטלקיה (שלא היה לה בכלל אקצנט איטלקי) הסתכלתי על התפאורה המרשימה, המסכים, הדגלים כחול לבן הארוכים המונחים בפרונט מול הקהל, הסדר, הארגון המושלם, האורחים בחליפות חמות (קר היום בירושלים), התאורה המושלמת, הסאונד הברור ולפתע הבנתי שאני טועה מזה שנים רבות. שנים רבות חשבתי שהטקסים האלה מיותרים, שהרי אבא שלי, שלך ושלו וגם האמהות שלנו היו שם בזוועה, מה עוד אפשר לספר להם? ושזה לא נכון להפוך את זכרון הזוועה לטקס מכובד כי הרי שום דבר מכובד לא היה בשואה…ובכלל…מה חושבת המדינה הזו….מדוע היא לוקחת "אפוטרופסות" על השואה והופכת אותה למשהו ראוותני שכזה שאין לו כל קשר לעוני, לרעב, למוות ולהשפלה שהיו שם. הערב, תוך כדי הסתכלות , אבא היה לי בלב. התגעגעתי אליו כל כך וזה הרגיש לי כמו שאני מסתכלת על הטקס מתוך עיניו של אבא ולא מתוך עיני. לא יודעת להסביר את החוויה הזו בדיוק ואינני מאמינה ברוחות, מדיומים ושטויות מהסוג הזה אך נראה היה לי שאני מסתכלת על הטקס מתוך ליבו של אבא ומה שאני רואה זה את יום העצמאות שלו. אבא לא התעניין מי יודע מה בהופעות הרוק של יום העצמאות אבל לראות את הטקס הזה…..זה בטוח היה "וואו" גדול, אנחת רווחה והתרגשות מעלפת גם יחד עבורו. והיום - גם עבורי. כל פרט בנוי ומתוכנן בטקס הזה…מהדגלים, הסאונד התאורה, הישיבה המסודרת הזו של הקהל הגדול, החזן ששר בטכניקה מצויינת את "אל מלא רחמים", הקדיש… מול העולם כולו, בפה מלא, בלבוש אלגנטי, מסודר ומכובד כל פרט בנפרד וכל הטקס הזה ביחד עשה לאבא את יום העצמאות הכי מרגש ומחייה שיש. אני מניחה שלדרגות השמחה שהוא כנראה הגיע ביום השואה, שום מופע רוק או זיקוקים לא יוכל להביא אותי לעולם והערב, ממש הרגשתי את השמחה שלו, הרגשתי את הרגשת הניצחון שלו על השואה והגזענות. אבא לא בכה כשסיפר לי בערוב ימיו על השואה. אני לא ראיתי את אבא שלי בוכה בגלל שום דבר חוץ מאשר כשאמא נפטרה. אני כן בוכה ביום השואה, בוכה הרבה כי לא הייתי שם וכי מה שאני מסוגלת לו זה, לתאר לעצמי את אבא מתגלגל במורד הגבעה כשקצין אס אס בן זונה מכוון עליו נשק…על אבא שלי…זה הורס אותי, ממוטט אותי… אבל הוא? רוב הסיכויים שהוא ראה בכלל משהו אחר ביום הזה. הוא ראה את הנצחון שלו…בנאומים, באורות..ושוב - בשבילו זה בכלל היה יום העצמאות! אלוהים, איך ש"ירד לי האסימון" הערב…נזכרתי שעדיין לא הודיתי לו על המזל הגדול שלי. אף פעם לא הודיתי לו על שהיה כל כך ציוני ועל שעלה ארצה…הרי הייתי יכולה להוולד בהונגריה לו נשאר שם ובמקום רותי הייתי נקראת קאתי ובהמשך, הייתי נשואה שם היום לאיזה יאנוש, מגדלת איתו שני ילדים שקוראים להם "ז'וז'י וזולטן"…. ורבה איתו בהונגרית…."איגן מיגן חפתה פליגן"….אם אני יודעת לשיר לקרוא ולהתווכח בעברית…זה הרי בזכותו ובזכותה של אמא…איך שכחתי להודות להם…… וכך תוך שאני חושבת על המזל הגדול שלי ואיך היו נראים חיי לו…, על אבא ויום העצמאות שלו ועל כך שאני חייבת לכתוב על זה פוסט…הסתיים הטקס והתחילה התכנית של יאיר לפיד ושלמה ארצי שאמרו את כל הדברים האלה (כמעט) בינהם… הקשבתי להם…לא מאמינה... והייתי בשוק! את זה אני כבר באמת לא מבינה. |