באוקטובר 1983 מתה אימי. באוקטובר 2003 מת אבי. עשרים שנה עברו בין מוות אחד לשני. היא היתה בת 61 הוא בן 92. עד לפני כמה שנים עלינו כל חודש אוקטובר לקברם, אזכרה קוראים לזה. באנו בני המשפחה המועטים, החלפנו דברי נימוסים כדי לכסות על המתחים הגלויים ועל אלה הרוחשים מתחת לפני השטח, ועזבנו. אנחנו לא דתיים ולא אנשים מאמינים. האזכרה השנתית היתה למרביתנו, למעט אחי הגדול, סוג של מטלה שאף אחד לא ממש רצה אותה אבל לאף אחד לא היה את האומץ לומר שלא באים יותר.

על המצבה של שני הורי, אדג'ה אסתר לבית שלדג'יק שרצקי, ושל אבי יצחק בן צבי יהודה שרצקי, כתבנו: לזכר בני משפחתם שנספו בשואה. כתבנו כי ככה רצה אבא שלי אחרי שאימא שלי נפטרה, ואנחנו המשכנו גם על המצבה של אבי. היה לו חשוב שעל המצבות שלהם יכתבו את המשפט הזה. היה לו חשוב שנזכור שהייתה להם משפחה שנספתה, היתה לנו משפחה שנמחקה מעל פני האדמה. היו לנו סבים וסבתות שמעולם לא זכינו לראות, היו לנו דודים ודודות, היו לנו שורשים. ואלה נטועים עמוק באדמות פולין.

בקיץ 2006, בשבוע הראשון של מלחמת לבנון השנייה, כשעוד לא ידענו שזו תהיה מלחמה, טסנו אחי הגדול צביקה, אחותי טובה, ואני הצעיר מבין השלושה, לפולין. שנים דיברנו על הנסיעה הזו, בעצם, בעיקר לאחר שאבי נפטר. טובה יזמה את הנסיעה ואנחנו הסכמנו. מי ביתר שמחה ומי פחות. ואז נסענו, רק שלושתנו, בלי בני זוג. רצינו משהו אינטימי ששייך רק לנו, משהו שזר לא יבין זאת ולא משנה כמה קרובים נהיה לבני הזוג שלנו. רצינו להתייחד.

כשתכננו את המסע הזה אל עברינו היה ברור שאנחנו הולכים בעקבות תחנות החיים של הורינו. המקומות בהם נולדו, הבתים בהם ינקו סיפורי חייהם, הגטאות בהם חיו בעת ההיא, מחנות הריכוז וההשמדה. באנו לפולין ריווי סיפורים. ההורים שלנו היו מסוג הניצולים שסיפרו, שלא הפסיקו לספר. מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את המטבח שלנו, את מקומות הישיבה הקבועים, איפה ישבה אימא שלי ואיפה ישבתי אני כל יום בצהריים כשחזרתי מבית הספר, ואני זוכר כל סיפור וסיפור. את ההשפלה ואת הגאווה, את החידלון ואת רגעי החיים. הסיפורים האלה היו ספרי הילדות שלי, אלה היו הדמויות המצוירות החרוטות לי בזיכרון. אני זוכר בדיוק איך אבא שלי היה מתחרה על תשומת הלב של הילדים כדי שנשמע גם אנחנו את הסיפורים שלו. והסיפורים שלו היו בעיקר סיפורי גבורה של הישרדות. איך עבד כצבע, איך המקצוע הזה שלו הציל את חייו, איך הבריח אוכל לגטו, איך ברח, איך העז. ואנחנו, שלא הבנו, פקפקנו בסיפורים האלה, פיקפקנו באמיתותם, חשבנו שאלה סתם סיפורי גבורה.פקפקנו וחטאנו. ובמסע הזה שלנו לפולין אולי הבנתי בפעם הראשונה כמה אכזריים היינו אנחנו.

וכשחזרנו לכאן הרגשתי שביום הזיכרון לשואה אני חייב לעלות לקברם. זה המקום הראוי ביותר לציין את היום הזה. על קברם של שני אנשים גיבורים שהיו ההורים שלנו, ששרדו את המקום ההוא ובחרו בחיים. ומאז האזכרה השנתית של אדג'ה ויצחק שרצקי נערכת ביום השואה.

יוסי