אבא שלי,היה בן תשע,

כשנשאר לבד.

ילד הונגרי,מבית דתי,

שנשלח ללמוד ב''חדר'',

בעיר הגדולה,לבד.

וכשהתחילו המשלוחים,

הוא הועלה על הרכבת,לבד,

ונשלח לטרזינשטט.

ומשם למחנה אחר,

ועוד אחד,לבד.

והוא עבד קשה,הילד היפה.

זהוב שיער ,תכול העיניים

וכל-כך רזה...

והא אכל מעט ולא התלונן,

''כי לא הרביצו והיה תפוח אדמה שלם ליום

ובכלל,לא הרגשנו רעב,כי היה כל כך קר...''

ונגמרה המלחמה והוא חזר הביתה,לבד.

הוא היה כבר בוגר ועצמאי,

בן מצווה.

כבר לא צריך היה מישהו שיעזור,

הרי ידע כבר להסתדר...לבד.

 הונגרית הוא לא דיבר יותר.

רק לי,הבת בהירת השיער ותכולת העיניים,

הוא שר את השיר ששרו לו הוריו.

''ozosep.''

בימיו האחרונים,ליד מיטתו,

שרתי לו את השיר.

הוא התחיל לדבר איתי בהונגרית,

כילד המדבר עם אימו.

לא הבנתי מילה.

רק ליטפתי וחיבקתי.

לא עזבתי .

כך עד הנשימה האחרונה.

הלוואי והייתי מבינה מה אמר לי.

הוא השאיר אותי

כל-כך לבד.

  כבר עברה שנה.