שלשום בכיתי.

היום כבר לא.

ישבתי בטקס והרהרתי למה.

האם אנחנו מתקהים?

האם דבר מה שריגש אתמול כבר לא מרגש היום?

שמעתי מונולוגים של נשים מהשואה. מונולוגים מדהימים.

זכיתי לעצב תאורה לטקס מיוחד במינו. טקס שכולו על נשים בשואה. ויש כאלו. הרבה.

בחירת המונולוגים נעשתה בקפידה. לא היה חיפוש אחר הידוע, המוכר או המפורסם. והבמה נראתה כאלילו לקוחה מתוך ספר.

היתה כמובן גם חנה סנש אבל לא בזכות שמה אלא בזכות פועלה.

והיתה הנגנית, הכנרת, שבמחנה אבדה את אהבתה למוזיקה. 

והיתה האשה שנאלצה לעזוב את בעלה כי הוא גרמני והיא יהודיה...

היתה זמרת אופרה מדהימה שבקולה הצליחה להרעיד כל מיתר בלבי

והיה דני. דני שכתב על סבתא גיבורה, שהיא סבתא של כולנו. או אמא. מה שבטוח - אשה.

הלכתי לעבוד והתרגשתי.

אפילו הפירוק בסוף היה מעין תרפיה. סוג של עבודה טכנית לפורקן אנרגיות שנצברו במהלך הטקס, שהרי הכל חייב להיות מדוייק להפליא.

נזכור ודבר לא נשכח.