עיקרים: העלאת נושא לדיון ציבורי אינו מחייב בהכרח הפרת אמונים והדלפת מסמכים, אלא ישנן דרכים לגיטימיות וכדאי ללמוד מניסיון הקנדי בעניין זה. הפרשה מעמידה את חייו אורי בלאו והסובבים אותו בסכנת חיים אם לא יושג עימו הסדר.

פרשת ענת קם יצאה לאור ועתה מתבהרת התמונה. מניעים אידיאולוגיים עומדים מאחורי מעשיה של קם. במאמר ב'וואלה', שהתפרסם (אוגוסט 2008), ככל הנראה בסמיכות זמנים להעברת המסמכים לעיתונאי 'הארץ' אורי בלאו, מכנה קם את צה"ל "גוף גדול, מסואב ופשיסטי". היא אף מעידה על עצמה ש"איננה "פחות שמאלנית מסהר ורדי", סרבנית הגיוס שמביעה תפיסה פציפיסטית קיצונית, ואשר שוללת במשתמע את התפיסה הרואה לעיתים הכרח בתגובה כוחנית של ישראל על פעולות אלימות המבוצעות נגד אזרחיה

.
דברים אלה מתיישבים עם הסבריה של קם בחקירתה, לפיהם רצתה באמצעות הפרסום להביא את מפקדי הצבא למשפט על פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג. רמז לכך אולי ניתן למצוא במאמרה הביקורתי נגד ההשתמטות של ורדי משירות צבאי בציינה, כי היא, שנמנעה מהשתמטות ו"השלימה בחריקת שיניים שירות צבאי מלא..., יכולה ללמד אותה (את ורדי) דבר או שניים על מעורבות פוליטית".

האומנם לא הייתה דרך אחרת לעורר דיון ציבורי בסוגיה החשובה, שאין לזלזל בה כלל ועיקר, על מדיניות החיסולים הממוקדים, פרט להעברת ארכיון עצום של סודות מדינה שנפילתם לידי האויב עלולה לסכן במישרין את ביטחונם וחייהם של כלל אזרחי מדינת ישראל?

לו הייתה ענת קם מעבירה לבלאו מסמך אחד או שניים הייתה חזקת המעשה המוסרי עשויה לעמוד לזכותה. ואולם, היא בחרה בדרך אחרת. היא לא בררה את המסמכים עבור בלאו. היא יצרה עותק נוסף (!) של כל המסמכים והעבירה לו את כולם ללא יוצא מן הכלל. קשה להניח, כי קם, בוגרת בית הספר למחוננים והמתוארת כבחורה חריפה במיוחד, לא הייתה מודעת למשמעות מעשיה ולנזק הביטחוני החמור שהיא עלולה לגרום.
הניסיון של חוגים מסוימים לגונן על קם ואף לטעון שאין היא ראויה לעונש אלא לצל"ש הינו פטתי ומגוחך. האם בשם חופש המידע מתבטלים כל הגבולות? האם כל פקיד/ה זוטר/ה בכל משרד ממשלתי או בחברות פרטיות רשאי על פי שיקול דעתו המוסרי להעביר לעיתונאים ארגזים המכילים מסמכים מסווגים? אין בכך היגיון, אלא אם מאמצים תפיסת עולם אנרכיסטית ומייצגיה של תפיסה זו אכן הזדרזו לחבק את קם בחום.

החיסיון הכרחי, והוא אבן יסוד בפעילותם של ארגונים ולא רק בתחום הביטחון. הדלפה של הערכות נגיד הבנק המרכזי ותוכניותיו הנאמרות בחדרי חדרים עלולה לגרום בוקה ומבולקה במשק, היסטריה המונית ונזקים כלכליים כבדים. טענת הגנה של פקיד/ה זוטר/ה לפיה הכוונה הייתה למנוע פגיעה בכלכלה כתוצאה ממדיניות של הנגיד המתפרשת כשגויה, לא תתקבל ובצדק.

בידי כל גורם זוטר ובכיר כאחד, עומדים כלים לגיטימיים להביע את עמדתו, מחאתו וקובלנתו. יכולה הייתה ענת קם לפנות לאלוף הפיקוד, לסגנו, לפרקליט הצבאי הפיקודי, לפרקליט הצבאי הראשי, למבקר משרד הביטחון, למבקר המדינה, למערכת המשפט האזרחי ולחברי הכנסת ולשטוח בפניהם את טענותיה. היא בחרה במודע בדרך הקצרה של הפרת אמונים, גניבת מסמכים והעברתם לגורם בלתי מוסמך.

אפשר גם אחרת, בדרכים לגיטימיות וראויות. ריצ'ארד קלובין, דיפלומט קנדי שעבד באפגניסטן, העיד בנובמבר אשתקד בפני ועדה של הפרלמנט הקנדי והעלה לדיון ציבורי את סוגית העינויים בבתי הכלא באפגניסטן הנמצאים תחת האחריות של צבא קנדה. הוא לא הדליף מסמכים, לא עבר על החוק, והצליח להניע את צמרת המערכת הביטחונית והמדינית לבדוק את עצמה. ממשלת קנדה שחררה בלחץ העדות אלפי מסמכים ונקטה צעדים מיידיים לשיפור הפיקוח על בתי הכלא באפגניסטן, התנאים בהם וההכשרה המקצועית הניתנת לסוהרים המקומיים. העדות של קלובין יצרה גם לחץ פוליטי כבד והתקשורת עוקבת ככלב שמירה עירני במיוחד על מדיניות הממשלה בנושא זה.

אשר לאורי בלאו, הוא הפך לסלמאן רושדי בעל כורחו. הבעיה שלו אינה מסוכני המוסד. בעצם מאגר המסמכים המסווגים שבידיו והבקיאות שלו בפרטיהם הוא הפך מיד לאחר פרסום פרטי הפרשה ליעד בעדיפות עליונה לשירותי המודיעין של איראן (וחיזבאללה), סוריה וסביר גם של מדינות נוספות. מבחינתם, הוא טרף קל הנושא שלל מודיעיני רב ערך שכדאי להשקיע במבצע סטייל מבחוח כדי להוציא מידיו את הדיסק היקר מפז ו/או לחוטפו (בדרך אלימה או בפיתוי במבצע טננבוים 2) לשם דליית הפרטים בחקירה. בעצם שהייתו מחוץ לגבולותיה של ישראל הוא מסכן את עצמו ואת אלה הנותנים לו חסות. נראה, כי עדיין קיימת אפשרות להסדר של הרגע האחרון אם בלאו יבחר לנהוג בשיקול דעת ולא בשיכרון כוח.

המאמר פורסם לראשונה ב- Ynet