כותרות TheMarker >
    ';

    היצירה הבאה שלי

    ארכיון

    הצדעה

    22 תגובות   יום שני, 12/4/10, 05:18

     

    ,, את כנראה לא מורה"  אמר,  כי לא תיקנת אותי. אני שונא שמתקנים אותי. הוא אמר ובמוחי תוך שניות עבר סליל מחשבות מהודק באגד חוטים. האוויר מיוזע קלות, ריח חדש, לא מוכר, בסיסי, המזמין להתקרב לזיהוי מעמיק יותר.

     

    המחשבות אינן נפרמות מן הסליל, הן נותרות שם,  שפתיי מתהדקות ואני מניחה את כף ידי על גב ידו, בידו עובר שקט. אני כן מלמדת, אמנם איני מורה אבל מרצה לעיתים, איני מתקנת כי אין לי זכות. זו בשל אותה סיבה בדיוק, האמורה לאפשר לאדם להיות הוא עצמו.  השגיאות מטריפות אותי, אני מודה פנימה, לא מסתדרות לי עם האדם שמולי, עם היכולת להתנסח, הפער לא מוסבר.

     

    הלכנו לראות את מומיק. תיאטרון גשר מעלה את ההצגה בערב יום השואה, בשנים שעברו הלכתי לראות את אדם בן כלב , תמיד בחברה. הפעם הוא לקח אותי בסיפורים על ילדותו, מבלי לדעת הוא לקח אותי, אל פיסה שנקטעה בחייו.

     

    הקריאה בזיכרונות שכתב הקפיצה אותי.  הכתוב עדות חיה, מצמררת, כתובה מתוך אמונה בעתיד, מתוך גאווה על הקמת דור חדש. הרציונל הוא מתן דעת לחשיבות המענה לשאלה של הדור החדש, למה צריך לחיות דווקא כאן.

     

    איך נולדו הטעויות? איך אפשר כך לכתוב?  אוטומטית תיקנתי שגיאות כתיב, כדי שאוכל לקרוא לעצמי נכון. לקח לי זמן עד שהבנתי.  

     

    זה צריך להישאר כך.  עדות מאז, משם, מהמקום ההוא של שכול, של אין סוף שכול, של הכחדה.

     

    אין לי זכות לתקן, זו חלק מעדות השואה .

     

    דור שלם של ילדים, הזמן בין גיל שש לגיל 11. הזמן נקטע בגלל המלחמה. העקירה מהמשפחה, מהמסורת, הפחד, המעברים תחת שמות לא להם, הרעב, חוסר האמון על זה שדווקא הם חיים, ההישרדות, ההגעה לארץ, החברה הקיבוצית , חברת הילדים.  אלו פתחו פערים גדולים. קטעו את תהליך הלמידה המוכר, את הבסיס לשפה, את הילדות. מחקו כמעט את כל שהיה,או גרמו לשתיקה.

     

    המון לא סיפר ומן הרמזים שסופרו ניכר החישול הזה, החוסן הזה, הכוח המסוגל היום להנפיק פירות ופריחה למרות השואה. המתעד במגרה לדור הבא, סיפור יחיד, של  אחד מן העם, ששרד.

     

    הצטופפנו באולם מלא מפה לפה. יום רגיל לכאורה, הולכים להצגה, אך כלום לא רגיל ואין מובן מאליו. ההליכה שקטה. המבטים בעיניים בין אנשים, מחפשים את היחד. עוד הצדעה בהליכה, הצדעה  לשישה מיליון נשמות הרוחשות בינינו, אשר התוו דרך לחיים. הצדעה לחיים דרך צריבה בזיכרון הקולקטיבי של כל אחד ואחת.

     

    חזרנו אל המכוניות, איש איש לדרכו. שמעתי  את הנעליים שלי, רכות הסוליה נוגעות במדרכה. השקט הזה הציף עוד תחושה, תחושה שהלכה והתבססה בי בכל צעד, ככל שהתחושה נתבהרה יותר כך גם הריח. צעד עקב צעד ואמר תודה, על הזכות להיות כאן, על מקום של אפשר, על ביחד, על שניתן לספר, להדליק נר, להאיר באור זה את מחר ולזכור.

     

    הריח נזכרתי, ריח שדבק גם בגוף, בין קליפת תפוז, אפונה ריחנית ושרף.

     

    16.4.07

     

     


     


     

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/4/10 16:54:

      יקירה  שלי היתה לי בעיה עם הכוכביםברגע שזה סודר שבתי להאיר לך כוכב הערכתישבת נהדרת לך. 
        14/4/10 08:16:

      המילים צועקות מתוך נפש טהורה

      חונקות בגרון וחסר אוויר לנשימה

      בחיים לא נשכח את מה שהיה

      תודה.

        14/4/10 00:16:


      פשוט כוכב ומלא מליבי

       שלך שרי

        13/4/10 10:11:

      מוריד את הכובע בפנייך.

      מרגש ואנושי.

      יד אומן יוצרת אבל גם מתקנת.

      וזה טוב.

        13/4/10 09:07:


      פוסט יפהפה.

      התחלתי להתרגל למעברים בכתיבתך

      שהדמיון משלים ומחבר ביניהם.

      כתיבה יפה.

      תודה לך.

        13/4/10 07:23:
      צעד עקב צעד ואמר תודה, על הזכות להיות כאן, על מקום של אפשר, על ביחד, על שניתן לספר, להדליק נר, להאיר באור זה את מחר ולזכור.
        13/4/10 00:15:

      מסכים עם כל הנאמר על ידי המגיבים לפניי. יצרת את האווירה המתאימה ליום זה, איירין.

      שישה מיליון נשמות זה בלתי נתפס 

      הם שם למעלה עוד מבקשים ודורשים את עלבונם,

      לזכור ולא לשכוח לעולם הם מבקשים .

      ואנו אכן נזכור ולא נשכח לעולם את זכרם .,  

        12/4/10 23:55:


      לצערי עוד כמה שנים לא יהיו יותר אנשים מהשואה ונחייה מהזכרה אחת לשנה.

      אני במקה דור שני ובאמת לא זקוקה לא לטכסים יש לי את הטכס יומם ולילה בבית א מא

       

      אוסי

       

      בכל אופן אהבתי את מה שכתבת.

       

        12/4/10 22:48:

      יום עצוב ובו נקודת אור דבריך המרגשים והנוגעים.
        12/4/10 22:18:

      יום שכזה, שמוציא ממך את כל זה
        12/4/10 22:09:


      מרגש.

      תודה לך.

        12/4/10 22:00:

      חוויה מרגשת של החיאת הזכרון הקשה מנשוא.

       

       

        12/4/10 21:59:
      פוסט נוגע ומרגש.
        12/4/10 21:12:


      אוף, בהחלט יום קשה.

      ופוסט מרגש.

      *

        12/4/10 21:07:

      וואו כמה שאת יודעת לגעת!
        12/4/10 19:17:


      חזק, חודר, מרגש! *

      תודה יקירה.

        12/4/10 18:30:

      ריגשת מאוד
        12/4/10 13:25:

      תודה יקירה שלי על מילותייך

      הרגישות והמרגשות

      ומודה גם אני על:

      "על הזכות להיות כאן, על מקום של אפשר,

      על ביחד, על שניתן לספר, להדליק נר,

      להאיר באור זה את מחר ולזכור."
      אירית

        12/4/10 12:42:
      יקירה נוגע פולח וחובט בנשמה.

      חשתי מחנק בקוראי אותך.

      נזכור ולא נשכח לעולמים.

      תודה.

        12/4/10 05:34:


      אחד הפוסטים המרגשים שכתבת

      גם הפונט הקטן הזה תורם לתחושות

      שישה מיליון נשמות מלווים אותנו ביום הזה

      תובעים את עלבונם

      ואיך נוכל לתקן שגיאות ?

      יש ילדים שלא זכו ללמוד כלל בתקופה ההיא

      חמותי אחת מהם .

      תודה איירין

      לצערי אזלו כוכביי

      אבל חיבוק חם לך לכתיבה הנפלאה והמרגשת .

       

       

       

      פרופיל

      איירין 21
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין