"מי אידיוט?... אני אידיוט?... תהדק משקף ותן הצצה על הלוק שלך...חבל"ז, איזה חיוך דבילי, טוב, אין כאן מראה"... "סתום כבר ת'ה..." "את הג'ורה, רצית להגיד. ומה אתה חושב יש לך כאן, מתחת לשפמנון המסכן?...איך אתה קורא, אח שלו, לחתך שרץ לך מלחי אל לחי, אה?" " לא אוהב ת'הפה שלי, לא מוצא חן, מה? אז בוא'נה, איך לדעתך האף שלך? סאחתן עליו, אפשר להדביק עליו תמונה ובטוח שהיא תחזיק מעמד לנצח". "מה תה'אומר, משקקופר, איך המשקפיים היום? סבבא?... אין ערפילים?... נו, והעין הזאת משמאל כבר לא עוקבת אחרי זאת מימין, ולא חושדת שעברה עבירה?" "אתה מעיז לדבר על עבירות, הא? מה עשית רגע קודם, כשחירטטת בארנק של זו, הכוסית דרבנן שישבה לידך?" " אני חיטטתי??... ואיך אתה יודע, הלוא היית עמוק במזמוזים איתה?" "נו, לא רק נבזה, גם מקנא, מה? היית רוצה..." " כן, ומדוע לא? שאפה רצינית ביותר"... "בה, חושב שהייתה שמה עליך? פרצוף מעוך שכמוך?" "מי מעוך? תיכף אראה לך, חתיכת אפס..."
השניים החלו להרים ידיים והמסך הורד לפתע במכה אחת ומחיאות כפיים סוערות החלו ממריאות אל על ללא הפסק . "אחלה הצגה" נשמעו קולות רוויי צחוק. רק קול מתלונן צלול אחד של ילד שלא מוותר, נישא מעל רעש ההמון. "למה ההצגה כל כך קצרה? זה לא פייר"...
מאחורי המסך ההצגה המשיכה. מכות הידיים ובעיטות הרגליים בין שני הבדרנים שהשתרגו זה בזה רק החלו, ולולא באו חבריהם והפרידו ביניהם לאחר קרב קשה, היו ממשיכים בכתישות עוד שעה ארוכה. הבמה שהייתה ערוכה כבר לסצנות הבאות הפכה לבוקה ומבולקה. השולחן ושני הכיסאות הפכו ראויים למדורת השבט, הגביעים והכוסות יחד עם זכוכית הויטרינה התנפצו לחלוטין, והמזנון שהזכיר את מגדל פיזה בעמידתו האלכסונית רוקן את כל בקבוקי הדמה שלו שהחלו שטים בחופשיות על הבמה נעולת המסך. "שני אידיוטים, הקסוקר והחרומף...אנחנו עוד נתחשבן . אצלי הם כבר לא יעבדו." סינן בין שיניו מאחורי הקלעים מנהל התיאטרון.
לאחר זמן, משלא נתחדשה ההצגה והמסך לא הורם, זרם הקהל החוצה. "היה מאד מצחיק" אמר לרעייתו גבר כסוף שיער, ולאחר הרהור מה הוסיף "אבל בעצם זה מאד עצוב" והידק את אחיזתו במותניה. |