רשומון סרטן

פרולוג

את הפוסט הראשון שלי בקפה דה מרקר העליתי ב - 12 אפריל 2009.  הצלחה גדולה לא נחלתי, אבל השתעשעתי ברעיון שעם הזמן אצבור ניסיון ופופולאריות ובעצם מה שחשוב לי זה לכתוב וקריאה של אנשים היא דבר נלווה בחזקת "נייס טו הב". ב – 2 למאי 2009 העליתי את הפוסט האחרון "פנטזיה ירושלמית". היה זה חמישה ימים לפני שאושפזתי בבית החולים. סרטן ריאות עם שתי גרורות למוח.

למעט תיקוני לשון הכרחיים ולעיתים תיקוני ניסוח, אם מצאתי שהם הכרחיים להבנה של הקורא, נמנעתי מביצוע שינויים ברשומון  אודות המחלה וחיי היומיום שלי. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, שלא נכתבו בתאריך המצוין, נכתבו בסוגריים והם לרוב תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר. טקסטים שנכתבו בדיעבד, על סמך הזיכרון, בימים בהם התקשיתי להרים את ראשי, מובאים בתאריך בו אירעו ומסומנים בכחול.

אני תקווה שרשומון זה יהיה לעזר לחולים אחרים ולבני משפחתם. הרגישו חופשי לפנות אלי בכל שאלה, הערה, או הארה. כל שנכתב היא האמת הסובייקטיבית שלי ואם היה לי ספק חשש מפגיעה לא מוצדקת באחד ממושאי הביקורת שלי, או בחשיפה של גורם זה או אחר, לא ציינתי את שמו המלא.

הרשומון יתעדכן אחת למספר ימים ואל תשאלו אותי לגבי הסוף. ראשית כי אני באמת לא יודע ובנוסף מהו לכל הרוחות והשדים, סוף ?

28 דצמבר 2009 יום שניירושלים, רחוב הפלמ"ח, קפה דובשנית, הפוך קטן וניסיון לשחזר את העבר הרלוונטי:
קיץ 2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה יצאתי לחופשת פרישה מצה"ל. בראשון ינואר 2007  הפכתי אזרח מחדש. תמיד אמרתי, שהשתחררתי באיחור של 25 שנה. החלום היה חנות עטים, כמטפורה. על דלת החנות אתלה שלט, שמצידו האחד כתובים שעות הפתיחה ומצדו השני כתוב, "תיכף אשוב". רק לא בטוח שאשוב, איזה כיף וחופש.  אני מאד אוהב עטים אבל לא אוהב לכתוב בהם. כתב ידי מכוער, אני כותב מאד לאט ומשקיע אנרגיה בפיזיקה של הכתיבה על חשבון התוכן. מכונת כתיבה מאידך מאד נראתה לי ולפני עידן המחשב חשבתי שתהיה לי אחת. מכונת כתיבה משובחת וחשמלית של IBM, סקסית ורומנטית.

למולי יושב בחור מעט מבוגר ממני וקורא את החדש של מאיר שלו, "שואב האבק של סבתא" (מאז לשלו תמיד יש עוד חדש). האם פעם מישהו יקרא את הספר שלי באיזה בית קפה שכונתי, ספק גדול. לא מזמן סיימתי ספר משובח אחר של הסופר הנפלא הזה, "יונה ונער". התחלתי בקריאתו לפני גילוי המחלה ואת רובו קראתי לאחר הפסקה של קרוב לחצי שנה. הנאה צרופה.

מהיום שפרשתי מצה"ל ועד היום בו אובחנה המחלה הארורה עברו שלוש שנים פחות שלושה חודשים. הייתה זו התקופה הרגועה ביותר בחיי תוך הצלחה לא קטנה בפיתוח העסק הקטן שלנו לאסתטיקה. מאידך, מלחמתי בסיגריות לא נחלה הצלחה. תמיד ידעתי, שיבוא היום בו אני היה חייב להפסיק לעשן, לפני שהתקף הלב יקדים אותי, על סרטן מעולם לא חשבתי. הבדיקות הרפואיות שלי הצביעו על מצב בריאותי טוב. מדי יום צעדתי ברגל כחצי שעה לפחות ולעיתים קרובות כשעה. ישנתי שבע - שמונה שעות בלילה והחזקתי משקל נמוך של כ – שישים ושש ק"ג. כאבי הראש, שהיו מופיעים מדי יום בתקופת הצבא, כמעט ונעלמו, הופעת טחורים הפכה לנדירה וככלל הרגשתי בריא ומלא חיוניות. אלא, שאהבתי לעשן. היה ברור לי שאני חייב להפסיק, אך הייתי מכור. עשיתי קשר טיפשי בין רמת הריכוז שלי לעישון. הייתי משוכנע שאני לא יכול לכתוב, לייצר רעיונות או מיזמים ללא שאיפת עשן רווי בניקוטין. בתחילת ינואר 2009, מייד לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, השתחררתי משירות מילואים ארוך. תחילת שנת 2009 הייתה תקופה מצוינת בעסק. השיווק שלי הביא שפע פוטנציאל לקוחות וחגית אשתי, אמנית הטיפול והקשר האישי, הלכה מחיל לחיל. ושוב העסיקה אותי שאלת הפסקת העישון. שוב שיקרתי לעצמי ולא הפסקתי, אלא נקטתי באסטרטגית ההשהיה, תוך התקדמות איטית. באותה תקופה עישנתי לפחות שתי קופסאות ביום, 40  סיגריות, לא להאמין. השיטה הייתה להפחית בכל יום סיגריה אחת עד להגעה לכמות של 5-10 סיגריות. כמות שנראתה לי סבירה. כמות שתאפשר לי לעשן, לא תפגע בבריאותי ותרגיע את מצפוני. הצלחתי. עד היום בו אושפזתי לא עברתי את ההקצבה. השיטה הצליחה, אלא שהחולה כמעט מת. לטעון, שהסיגריות אשמות באופן בלעדי במחלתי, תהיה טעות, אך הם לא תמכו בגנטיקה הדפוקה ובטלטלות הרגשיות, שעברתי בשנים שקדמו להתפרצות המחלה.התקופה הקודמת לגילוי

אפריל – ועד תחילת מאי 2009

מזה תקופה אני חש ברע בתהליך, שבדיעבד אני מבין שיש בו הידרדרות. התסמינים הראשונים היו כאבי צוואר חזקים, עד עזים ובלתי נסבלים, ללא קשר לפעילות, או אי פעילות גופנית, ליצירת לחץ על הצוואר או הרפייתו. עם הזמן מתחיל תהליך מדאיג בו אני קם בבוקר עם כאב ראש. כאב ראש, שמשתלט עלי יותר ויותר. בתחילה אני מתגבר על כאב הראש והצוואר בעזרת נטילת שתי גלולות משחכי כאבים פשוטים מסוג דקסמול והליכת הבוקר המסורתית שלי הממריצה את זרם הדם וגורמת לי לאיזון מחדש. בהמשך מגיעות הסחרחורות הנוראיות. הבקרים שלי כוללים סחרחורת בנוסף לכאב הראש. תופעה שאינה אופיינית לי כלל וכלל, בניגוד לכאבי ראש אליהם הייתי מורגל בעבר. סחרחורת היא תופעה קשה ולא נעימה וכאשר היא חוזרת על עצמה מדי יום איכות החיים נפגעת מאד. בתקופה זו ביקרתי אצל רופא המשפחה שלי שהפנה אותי לאורטופד. אני לא מאשים אותו כי מיקוד הכאב כפי שחשתי ותיארתי אותו היה בצוואר. מאידך נראה שהוא לא הפנים את תלונתי על כאב הראש והסחרחורת, שהייתה צריכה להדליק אצלו מנורה אדומה. סרטן היא מחלה ערמומית, היא אמנית ההסתתרות ולכן כל חשד מחייב בדיקה באמצעים מתקדמים. האורטופד אליו הופניתי קבע, שאינו מזהה בעיה נוירולוגית, וזאת לאחר בדיקה שטחית של עמידה, הליכה והרמת ידיים. על - פי צילום רנטגן שנערך במקום,  קבע האורטופד שיש לי בלט, זיז בין חוליות עמוד השדרה,  שבהחלט יכול לגרום לכאבים אותם אני מתאר. האורטופד צייד אותי במרשם לכדורי אטופאן, שתועלת כמובן לא הביאו אך בצריבת הקיבה שלי נחלו הצלחה גדולה. הכאבים הלכו והפכו בלתי נסבלים והחלטתי להתייעץ עם אלון ווליס, חבר, מקצוען ואיש מקסים בעל מכון לפיזיותרפיה. אלון השיב לי ללא היסוס, "אביחי גש לחדר מיון, שיבדקו אותך כמו שצריך ואחרי זה תבוא ונטפל בך". לא שמעתי לעצתו ועד היום אני מכה על חטא.
באחד הימים היותר קשים וכואבים, ביקרתי במרפאת "טרם", היות ורופא המשפחה שלי לא עבד באותו היום. הרופא התורן קבע באופן נחרץ, שאני סובל ממחלה הנקראת ורטיגו. הבדיקה ערכה מספר דקות ואבחנתו הרפואית התבססה בעיקר עת עדותי לגבי התסמינים. חשתי שיש פה טעות, שלא לומר רשלנות, אך הוא פטר אותי ברמת והורדת היד שלו כרוצה לומר, אני הרופא לא אתה. אם ורטיגו זה סוג של סרטן, הרופא היה גאון, אלא שהיה זה רופא צעיר, ובעיקר נמהר ויהיר. אף לא אחד משלושת הרופאים אצלם ביקרתי, רופא המשפחה, האורטופד והרופא התורן במרפאת טרם העלו על דעתם להפנות אותי לבדיקות יסודיות יותר, שהיו חושפות את הסרטן, מצמצמות את הזמן בו סבלתי מכאבים עזים ומקטינות את סיכון החיים האמיתי בו הייתי.

לא פה ולא שם...28 אפריל 2009, יום ג'

יום הזיכרון לחללי צה"ל וערב יום העצמאות. אני חולה במחלה ממארת קשה ואין לי שמץ מושג על כך. בתוך גופי מתפשט לו סרטן ריאות מפושט מסוג אדנוקוצינומה, אחד הרוצחים המובילים שלא לומר אחד המתוחכמים.
שנים רבות עברו מאז שבן דודתי נפטר. מעולם לא עליתי לקברו, שבהר הרצל. אף אחד לא ביקש זאת וגם לא הייתה סיבה מיוחדת מדוע דווקא השנה הזו עלי לפקוד את קברו.
חניתי את הרכב במרחק הליכה של לפחות עשרים דקות, בשכונת בית וגן. בכל ימי הזיכרון מאז שהתגייסתי לצה"ל, השתתפתי באחד מהטקסים הצבאיים, הפעם בחרתי לשלב את הלאומי עם האישי. כל מאמצי לאתר את קברו של בן דודתי, יצחק מולכו ז"ל, עלו בתוהו. הוא קבור בהר הרצל, בכך לא היה לי ספק ואף קיבלתי מפה עם הנחיות הגעה לחלקת הקבר, אלא שלא הגעתי וגם לא פגשתי בני משפחה. מאידך פגשתי את י. , אלוף משנה י. , שסיפר לי שבא לפקוד את אלה שאותם הרג. כך היה מדבר. בתחילת המחלה נגרמה לי ממנו אכזבה קשה ועוגמת נפש. י. היה חבר קרוב, שנעלם לחלוטין לאחר טלפון אחד של התעניינות בשלומי עם תחילת המחלה. עם מינויו לתפקיד בכיר, משפיע וייצוגי שלחתי לו ברכות, אך הוא בחר להתעלם (כיום אינני כועס כבר, למדתי שיש  כאלה, שאינם יכולים להתמודד עם המחלה ושום דבר באופיים כפי שאתה מכיר אותו במצב רגיל, לא יכול לנבא כיצד ינהגו במקרה וחברם, או בן משפחתם ילקה בסרטן).

במהלך הטקס בהר, ללא כוונת מכוון נעמדתי ליד קברו של חייל, ששם משפחתו לושי, שם הנעורים של אשתי.  אימו ואחיו נכחו שם. הם שמחו על בואי לאחר שהסברתי מה קרבתי המשפחתית. בתום הטקס ובעזרת המפה שבידי, צעדתי לכיוון החלקה בה טמון בן דודתי שממנו יש לי רק זיכרונות טובים. מאמצי עלו בתוהו. ראשי כבד ואף סחרר. ככל שאני מהלך בשבילים הצרים שבין הקברים וקורא את שמות הנופלים כך אני חש יותר ויותר מן כובד מוזר, שרק בדיעבד הבנתי את משמעותו. ההמולה רבה, המון האדם, החום והשמש הולכים ומקשים עלי ותחושת חולשה, תחושת מחלה עוטפת אותי. וויתרתי על הכוונה לפקוד את הקבר. כוחי לא עמד לי. בשנה הבאה או במועד אחר נחזור לכאן, כך חשבתי. לאחר ימים רבים התברר לי שהגעתי בסמוך לקבר, שהרי במו עיני ראיתי את קברו של הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין ז"ל הקבור בסמוך לבן דודתי. הדרך מבית הקברות חזרה לרכב הייתה קשה מאד. פירשתי זאת כשפעת וחולשה. יותר הטרידה אותי המחשבה עד כמה קרוב הייתי לנשיא המדינה, שמעון פרס שבא ללחוץ את ידם של המשפחות השכולות. שאני אומר קרוב, אני מתכוון למטר אחד ולא יותר ואני כמו יתר אלה שפקדו את הקברים, לא נבדקנו ביטחונית.
בערב חגגנו את יום העצמאות אצל גלית, בת אחותי, הגרה בראשל"צ. במהלך אותו לילה התעוררתי מסחרחורת קשה ולא הפסקתי להקיא לפני שרוקנתי את קיבתי לחלוטין. כמובן שלא הייתה שום בעיה באוכל שאכלתי, אני הייתי היחיד שהקיא.5 מאי 2009 יום שלישי

החלטתי לפנות לטיפול כירופרקטי. גם אני הייתי משוכנע, שהבעיה שלי קשורה בצוואר, עמוד השדרה, צורת העמידה והישיבה שלי, שחיקה וכיוצא באלה. קיבלתי המלצות ממספר גורמים ובחרתי בכירופרקט מוביל. התור לטיפול נקבע ל – 5 מאי. יאמר לזכות הכירופרקט, שהוא תחקר אותי במשך זמן רב לפני שהחל בטיפול והמליץ בחום, שאגש לבירור נוירולוגי בבית חולים. לדעתו איני סובל מבעיה אורטופדית וזאת לאור התיאור שלי לכאבים מהם אני סובל וחשוב מכך, על פי צילום הרנטגן ,שנערך לי לאחרונה, הוא אינו מזהה בעיה בעמוד השדרה ובצוואר, ובניגוד לאורטופד, אין משמעות בגילי לבלט עליו דיבר האורטופד. למרות זאת הוא טיפל בצוואר מתוך מטרה ל"שחרר" אותו. היה זה טיפול מיותר אולי אפילו מזיק. בתום הטיפול התבקשתי לקום. לא יכולתי להרים את ראשי. אי מסוגלות זו לא נבעה מבעיה כלשהי בצוואר, אלא פשוט מחוסר שליטה בראשי, שעמד להתפוצץ פשוטו כמשמעו. סחרחורת ובחילות הציפו אותי והרגשתי נורא. לאחר כעשרים דקות לערך, ובקושי רב, עברתי לחדר אחר להתאושש. הקאתי בלי סוף לתוך דלי שניתן לי, כאשר צוות המרפאה מתקשה להבין מה קורה לי. במשך כשעה שכבתי ומדי מספר דקות הציפה אותי בחילה, בהמשך הקאה, סחרחורת ושוב שכיבה. לאחר כשעה וחצי מתום הטיפול אזרתי כוח ואומץ לצאת מהמרפאה ולחזור הביתה. באופן אבסורדי וחסר קשר למציאות הרפואית והקלינית שלי, נקבע לי תור לטיפול נוסף בעוד שבוע.

הגילוי והבשורה המרה

7 מאי 2009 יום חמישי

מזה יומיים אני מרגיש רע מאד. חום, בחילות, הקאות ובעיקר סחרחורת, סיבוב ראש בלתי נסבל. ככל שעובר הזמן הלחץ בראשי מתגבר כאילו מישהו מסובב בורג והמלחציים מתהדקות על רקותיי. את הלילה שבין יום רביעי ליום חמישי העברתי בשכיבה בסלון הבית. אחת לכמה דקות, הראש הופך סחרר ללא שליטה ואני מקיא. לפנות בוקר, הקיבה ריקה לחלוטין, אני תשוש ואם כך מרגיש מת אני הייתי מת. במקום לבקש מחמי שייקח אותי לחדר מיון בבי"ח, הרי לא ניתן להתבלבל ולטעות, אני במצב קשה והמחשבה שאני חולה בסרטן עלתה במוחי בפעם הראשונה. אחרי הכול הסרטן כבר היה טבוע שם עמוק. המתנתי באפיסת כוחות לשעה שמונה בבוקר, כדי לדבר עם רופא המשפחה שלי. זה שמתוך תמימות ספק רשלנות ונימנע מלומר טיפשות, מבקש ממני להגיע אליו כדי שאבדק. אינני יודע מהיכן שאבתי את האנרגיה לצעוק, לזעוק ולבכות כמו באותו הבוקר, אך מצאתי אותו. אחרי דין ודברים קשה שהפנים את הבכי קורע לב שלי, סוכם שהוא מכין לי הפניה לחדר מיון, והוא יצא החוצה לרחוב מחוץ למרפאה שלו, למסור לי אותה. ואכן כך קרה. הדרך לבית החולים הייתה הארוכה בחיי ויש לי למה להשוות. אין זו הפעם הראשונה שאני מובל לבית חולים במצב טראומתי. לא היה  סיבוב, או מהמורה קלה שבקלות שלא טלטלה את ראשי וגרמה לי לכאב עז.
למזלי, עם הגעתי לחדר מיון בהדסה עין כרם ולאור המראה שלי, השכיבו אותי במיטה ודחו את הרישום לשלב מאוחר יותר.  שעות רבות, תוך תחילת ביצוע הבדיקות והבירורים, אני מקיא ללא הפסקה. חגית אשתי וביתי סתיו מגיעות לבית חולים. ביצעו לי CT, שאינני מבין כיצד עמדתי בו. לאחר מספר שעות ניגש למיטתי ד"ר שושן נויוכירורג שמבשר לי, בצורה עדינה יאמר לזכותו, על הימצאותם של שני נגעים בראשי, שמקורם כנראה בריאות, אך זה עוד יחייב בירור יסודי ועמוק. "שאתה אומר נגעים אתה מתכוון לגידולים, נכון ד"ר ? הוא הנהן בראשו לחיוב. הסתכלתי על אשתי וביתי ולא יכולתי שלא לחוש צער עצום על כך, שיהיה עליהם להיפרד ממני כבעל וכאבא. כבשתי את ראשי בכר ובכיתי חרישית. הבנתי שאני חולה במחלה קשה מאד, אך טרם הבנתי באמת מהי משמעות מחלת הסרטן . רק בדיעבד הבנתי עד כמה זהו תהליך, תהליך המחייב זמן והפנמה, טלטלות, משברים, השלמות ולעיתים אפילו רגעי אושר והתעלות. בסופו של דבר בוקר אחד ההבנה וההפנמה מגיעות. לזכותו של ד"ר שושן הוא חזה את תהליך הטיפול באופן כמעט מדויק. "בתחילה ניתן לך סטרואידים שיורידו את הבצקת הגדולה סביב הגידולים, דבר שמאד יקל עליך, בהמשך גידול אחד יוסר בניתוח, מיקומו ועומקו מאפשרים זאת ללא פגיעה במוח, והגידול השני הנמצא עמוק בתוך המוח באופן יחסי יטופל בהקרנה מיוחדת, כי לא ניתן להסירו בניתוח. באשר לממצאים בריאות יינתן להם טיפול נפרד על ידי אונקולוג. בהמשך ביצעתי בדיקת עניים שחשפה בצקת קשה בראש, ובדיקת MRI  שאיששה את ממצאי ה – CT. בתמימותי ובורותי, שאלתי את רופא העיניים כיצד מטפלים בבצקת בעיניים, בלי להבין שהבצקת היא תוצאה ישירה של הסרטן והגידולים ובהם צריך לטפל. לילה כואב וחסר מנוחה עבר עלי במיטת האשפוז, חיי השתנו ללא הכיר.
למחרת בבוקר, בזכות הסטרואידים שנדחפו לגופי בעירוי, הרגשתי הרבה יותר טוב וחשתי שאני חוזר לעצמי והחיים חוזרים אלי. חגית לא משה ממיטתי כל הלילה. החל תהליך עיכול הבשורה המרה. באמת שלא הבנתי מהי משמעות מחלת הסרטן. כל כך נהניתי מההרגשה הטובה והחוזק,  שנתנו לי הסטרואידים, לאחר תקופת סבל כל כך ארוכה. יחד עם זאת, בלילות בעיקר, הייתי מפנה ראשי לקיר, בלי שאף אחד ישים לב ובוכה ולמען האמת מרחם על עצמי ועל משפחתי ואוהבי. המוות חלחל לתודעתי.
כשלב ראשון בטיפול במחלה, נקבע שעלי לעבור ניתוח בו יוסר אחד הגידולים ובדיקתו תאפשר לאבחן את סוג הגידול, שפיר או סרטני וכיצד יטפלו במחלה. לרופאים עצמם לא היה ספק לגבי אופיו של הגידול. חשנו הטיב שהם משוכנעים, שמדובר בגידול סרטני לאור צורתו , הגידול הנוסף בראש והממצאים בריאה השמאלית. ההשערה הראשונה שלהם הייתה שהמקור הוא הריאות והגידולים במוח הם גרורות, הם לא טעו. אני מאידך יחד עם חברי השתעשעתי בתקווה, שמדובר בגידול שפיר, ממנו סובלים רבים המאושפזים יחד איתי במחלקה בקומה שש. ובאשר לריאות, מדובר בממצא ישן, כתם שכבר התגלה לפני שנים בבדיקות תקופתיות של הצבא ולא נערך לו בירור יסודי. אני לא תמים והבנתי שהסיכוי שמדובר בגידול סרטני גדול בהרבה מגידול שפיר. אך נפשי תמיד נטתה להיות אופטימית, מה שגרם לי ללא מעט עוגמות נפש. מה שאני מציע זה תמיד לשמור על אופטימיות אבל להתכונן לגרוע מכל, שהרי מדובר במחלה שאת שמה מספר לא קטן של אנשים נמנעים מלבטא. אני לעומת זאת לא התביישתי במחלתי ואחת הדרכים העיקריות שלי להתמודד איתה, הייתה ועודנה הדיבור עליה. הראשונה שבישרתי לה על המחלה הייתה חברתנו, ורדה. הרגשתי מאד קרוב אליה רק לאחרונה החלימה בעצמה מהסרטן. בפשטות בישרתי לה "אני חולה בסרטן", היא הייתה משוכנעת שאני צוחק. חזרתי על הבשורה מספר פעמים עד שגם היא הפנימה אותה.

הטיפול הראשון - ניתוח

14 מאי 2009 יום חמישי

הניתוח בראש להסרת אחד הגידולים בוצע אחר הצהריים . הובלתי לחדר הניתוח, כאשר בני משפחתי מלווים אותי. פחדתי באופן טבעי, אך לא הייתי בחרדה. בתחילה לא ראיתי את ד"ר ספקטור המנתח שנשכר על ידי באופן פרטי. לאחר מספר דקות הוא הגיע. חיוך על פניו ותפוח בידו כהרגלו. הגידול שגודלו 5 ס"מ מוסר מראשי באופן מושלם. אני מועבר לטיפול נמרץ במחלקה הניורוכירוגית וכבר במסדרון אני מתעורר ומרים את ידי לשלום לבני משפחתי. לילה מאד לא נוח עבר עלי. במהלך הניתוח פצעו אותי בקרנית עין שמאל. היות ובטיפול נמרץ לא ידעו מה הסיבה לכאב בעין הזליפו לי טיפות, שרק החמירו את הצריבה. למחרת בבוקר קמתי מהמיטה ויצאתי חזרה למחלקה. כולי נחוש להחלים ולהתחזק. באמת שלא ידעתי אז שאני בתחילתו של מסע. טרם הפנמתי את משמעותה של מחלת הסרטן. בתמימות רבה חשבתי, הנה התגברתי על השלב הקשה, ניתוח ראש. זו הייתה תמימות אך לא טעות. בזכות מחשבה אופטימית זאת התאוששתי מהר. את "המכות והסטירות" אקבל בהמשך מתוך חוזק ולא חולשה.

אשפוז קצר

15-16 מאי 2009 יום שישי ושבת

אני מאושפז. בזכות הסטרואידים, שגם מטפלים בבצקת בראש וגם מחזקים אותי, התיאבון שלי גדול מאד. בצהרי יום שישי אני אוכל ספגטי שאחותי הכינה. ספגטי בטעם של אימא. במיוחד הרוטב שמכונה במשפחתנו בשם קרמה. אני אוכל גם את הארוחות המוגשות לחולים באופן סדיר. פלא הסטרואידים שיהפכו בהמשך גם לארורים. אני מקפיד ללכת ברגל במסדרונות בית החולים במטרה לשמור על הכושר שלי ולשדר "עסקים כרגיל". רק לאחר מיכן יגיעו הימים בהם הליכה תהווה אתגר אמיתי.
אני סובל מכאב חד בעיני השמאלית. הרופאים מתעקשים שאני אכסה אותה, אך אינני מסוגל. בכלל מחלת הסרטן היא הרבה סבל, שלאו דווקא קשור בסרטן עצמו.

17-19 מאי 2009, יום ראשון עד שלישי קיבלתי חופשה מבית חולים לימים ראשון ושני . ביום שלישי חזרתי לביקורת שלאחר ניתוח ושוחררתי סופית.

החלום הראשון

21 מאי 2009, יום חמישי

אמש חלמתי חלום, שפרטיו נשכחו ממוחי כבר שהתעוררתי, מלבד פרט אחד שנחקק במוחי, ניתנה לי הזדמנות שנייה. מעין מסר "שהושתל" בראשי. הודעתי על כך  לחגית ושיתפתי גם את אחי. בבוקר כתבתי על פתק מספר מסרים לעצמי על מנת לשנן אותם מדי יום:
"אני אחלים לגמרי
  אזכה בבריאות תקינה
  ניתנה לי הזדמנות שנייה
  אנצל את ההזדמנות בדרך גלויה"
את הפתק עם המלל לעיל הנחתי במגירה הראשונה בשידה שלצד שולחן העבודה שלי, כך שאוכל לקרוא ולשנן אותו מדי יום.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010