הייתי אתמול במופע של אסתרית בלצן שחוקר את הדרך הפתלתלה שעבר המנוננו- התקווה . המופע התקיים בבית התפוצות ,ומבחינתי היה זה קדימון ליום הנורא הוד שהשנה אני חיה אותו עם פעימות לב מואצות ומיד אסביר מדוע.
אסתרית היא וירטואוזית של פסנתר ושל סיפור. היא מתנהלת עם הלחן,עם המילים ועם התזמור החל במאות רחוקות ועד ימינו אלה. ולמי שבינינו לא יודע, ממש כמוני לפני המופע, הויכוח על נאותו של התקווה להיות ההמנון הלאומי נמשך. ואנחנו שרים אותו בכל העולם ובארצנו על זמן שאול. במקרה של התקווה יש תקווה.
משחר נעורנו למדנו שאת הלחן ל"התקווה" גנבנו ישירות מהמלחין סמטנה שתיאר את מסעו של נהר המולדובה באופן סוחף ומרגש, בונה תקווה. מסתבר שלא. גדולי המלחינים בעולם אימצו את המוטיב, שגם סמטנה נהנה ממנו והטמיעו אותו ביצירותיהם. אנחנו לקחנו ממי שכולם לקחו – מלחן עממי רומני, שתיאר את מסעה של עגלה. מי היה מאמין.
על נפתלי הרץ אימבר שכתב את המילים לא נאמר מספיק. בוהמיין משגע, שהרבה לשתות, אהוב על הנשים מכל מעלה ומוצא. נראה בשלהי חייו עם לא פחות ולא יותר עם אשתו של סר אוליפנט. משזו נפטרה, הלך גם המשורר של ההמנון הלאומי לעולמו.
אבל התגלית הגדולה היא התזמור של התקווה. נודה כשאנחנו שומעים את הפילהרמונית אנחנו נחנקים מתקווה. התזמורת מסתערת על ירושלים ונפשנו הומיה. מסתבר שאת התזמור הגאוני כתב לא אחר מאשר מנצח איטלקי, שבא לארץ ישר עם הכרזתה ונצח על הפילהרמונית בהתנדבות 3 שנים. הוא חזר לאיטליה כדי לעמוד למשפט. הוא היה נאצי, שהסגיר נגנים יהודים בלי למצמץ. הגיע לארצנו כדי לכפר על הפשעים, ונקרא לעמוד למשפט. מזעזע מבחינתי ובלי תקווה בכלל.
הגלגול הלאומי הזה החיה בי מחדש גלגול פרטי לגמרי. אני בת למשפחה שורשית בארץ דור 11 מצד אבי, ודור ראשון מצד אמי שהגיעה ארצה מליטה, התחמקה ממלתעות המפלצת הנאצית, אבל את כל קרוביה איבדה בשואה. אמא שלי לא הרבתה לספר. אולי משום שהרגישה רגשי אשמה על זה שהיא כאן והם לא. אין לי מושג. אני מגיל 16 חטפתי בולמוס שואה. השתתפתי בכל חוג אפשרי, כולל חוג קיצוני שהאשים בעצם את הישוב הארץ ישראלי שלא עשה מספיק כדי לגאול יהודים או לגייס את העולם. הפתרון הסופי קראו לחוג, והוא העלה לראשונה מסמכים שיצאו לאור אז.
במהלך השנים אי אפשר היה להסביר את הלהט אותו גיליתי בנושא השואה, היטלר, פמלייתו ודוקומנטים היסטוריים. כשהייתי בפעם הראשונה בברלין חליתי. הרחובות העצומים ברוחבם, אך גם האיומים בזיכרונותיהם, עשו לי רע. הלכתי לצק פוינט צארלי (אני ביקרתי ממש כשהחליטו להוריד את החומה הידועה לשמצה) כמעט לא עברתי, חרף העובדה שלא היו שם שוטרים והמעבר היה פתוח. הייתה תקווה.
בשנים האחרונות לחייה של אמי המתוקה, היא השמיעה באזני ובאזני שאר ילדיה סיפורי בית אבא. שמעתי שאחותה הייתה נשואה לרב ונשרפה יחד עם בני הקהילייה בבית הכנסת. סבא שלי,אביה הלך בדרכם של כל ששת המיליונים ועלה כעשן מתוך הקרמטוריום. אמא שלי המתוקה, הייתה אישה מתחשבת. הספורים הותאמו לבני הארץ, לאנשי התקווה. בשום פנים ואופן לא היה בדעתה לזרוע ספק, היא הייתה אישה מאמינה.
אף פעם לא אהבתי את השם שלי. אילנה נראה לי השם הכי נורא בעולם. יסלחו לי כל נושאות השם החביבות, הייתי צריכה להקיא אותו כדי לבלוע אותו מחדש.. החלטתי לשנות. אחרי פטירתה של אמא שלי הודעתי לבאי השבעה, שאני בדרכי למשרד הפנים. הסברתי שכששאלתי את אמי הנפלאה למה היא בחרה עבורי שם מופרך כזה, היא ענתה בהתחשבות, זו הייתה האפנה. נו באמת חשבתי, אני מותג ? בגלל אפנה אני אשא שם שמעורר בי חלחלת אימים ? אחותי ששמעה את הגרסה העדכנית הסתייגה מיד. אני יודעת למה אמא קראה לך בשם הזה. הרי היינו קטנים ובקשנו הסבר. את אילן שנבט משורשיהם של סבא שלך דודה שלך ובני ביתם. את האילן של תקוותם. למה לשנות.
אני בכיינית דגולה. אבל הפעם רק דמעתי, ממש לא יללתי. הגעתי לקצה של החוט איתו התחלתי את המסע מעורר התהיות שלי בגיל 16, על פני שנים ארוכות, ועד עצם ימים אלה כשאני רואה את סרטי התקווה של שורדי השואה, אני אומרת לעצמי אולי אני באמת תקוותו של סבא פסח, ושל אחותה ש לאמי.השם במקרה שלי בהחלט מחייב
|