פרשות תזריע מצורע נחשבות מהקשות ביותר להוראתן וזו בגלל הנושאים המורכבים ומלאי פרטים אשר הן מביאות, אך לא פחות בגלל אי הנוחות שהן עלולות לעורר. יש מי שקשה לו להתייחס לעצם הנושאים הקשורים לחיים האינטימיים של האדם, ויש מי שקשה לו עם העובדה שיהדות איננה רק רוח אלא גם חומר.שתי הפרשיות האלו מצביעות באופן חד וברור על הקשר הבל ינתק שבין רוח לחומר, שבין גוף לנפש, בעומק כזה שקשה לנו אפילו לתפוס. והכן נקודת החיבור בין גוף לנפש נשארתעדיין תעלומה למחקר המדעי. אותה "נקודת א-לוהים" כך נקראת בשפת המחקר,היא מסתורין גמור לאדם.

בין כל מערך הטומאה והטהרה מופיעה מצוות המילה:  "וידבר אל בניישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת...וביום השמיני ימולבשר ערלתו: ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה..." (ויקרא יב/ב-ד).

מצוות המילה כבר מוכרת לנו מאברהם אבינו "ויאמר א-להים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז/ט-י).  

כאן אנו שומעים על משמעותו של הברית, עם זאת רוב הפרשנים מסכימים שאין אנו לומדים מצוות הברית מאברהם אבינו אלא דווקא מהפסוק שבפרשתנו. מצווה מפורשת שנתנה בסיני. מצוות המילה, מסמלת יותר מכל את עבודת ה' בגוף, בגוף ממש. האדם היהודי לא מצווה רק להאמין בליבו אלא גם לקיים בגופו, באכילתו,בלבושו, בחיי האהבים שלו. להבדיל מהבהמה נדרשים אנו להתעלות מעל המישור הגופני ולתת לחומר משמעות, רוח, ובעצם קדושה. הבאת הקדושה לחיי היום יום הוא האתגר האמיתי והקשה מכל. להתגבר על תאוות האוכל, תאוות המין, תאוות הכוח –כשבעולם הטבע שולט החזק ביותר.

הדרישה מהאדם היהודי הינה להיות אנושי,אדיב, אמפאטי ומוסרי "דבר ה' בניישראל כי ריב ה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת א-להים בארץ: אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו" (הושע ד/א-ב). יש לה' ריב עמנו אם אין ממלאים אחר ייעודינו המוסרי "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". 

הקשר שבין ה' לעם מובא בנביא כברית נשואים "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי: ... וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב/יט- כב).

באותו יום יהיה ברור ונהיר לכל שמדובר עלאיש ואישה. על הדדיות ועל שוויון. על כבוד הדדי. כמו בבריאה  - איש ואישה- "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת": (בראשית ב/כג ).

הבנה זו מצריכה תפיסה מסוימת של היחסים בין איש ואשתו. הם, שניהם מצווים על מצוות הטהרה מתוך הבנה שהקשר בינם הוא בעל מידות אנושיות לא בהמי ולא של בעלות של הזכר על הנקבה. הוא הדדי מתוך כבוד,אהבה ומחויבות.  ברית הדדית של "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". ברית הנישואים היא כניסה משותפת למסגרת של מחויבות מוסרית ואתית. אף של קדושה.

יחסו של ה' נתפס באופן זה כיחס של אהבה ולא של כוח, פחד ותלות.

ברית הנישואין הזה מחזיר אותנו לברית המילה. שם במקום האינטימי ביותר של אדם מובעת התזכורת על אנושיותו. האיש שאיננו רק זכר, מזדווג וכובש אלא איש. הברית חייבת להיות חלק מהמערכת האינטימית ביותר שבין איש לאישה.

מחויבות לברית ה' מחייבת אותנו למחייבות עם הזולת. לא יתכן אחרת. לא יתכן חברה הקוראת לעצמה יהודית בלי המחויבות הראשונית להתעלות מעל הכוח. לא יתכן חברה הנקראת לעצמה יהודית ללא כבוד הדדי בין איש ואישה."והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישיולא תקראי לי עוד בעלי: ... וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסדוברחמים".