בלילה הילד שכב במיטתו על גבו וקרא לאביו ולאמו. הוא רצה לדעת למה הם התגרשו. הוא רצה לדעת על מה ולמה הם רבו כל השנים.הוא רצה לדעת למה הם גידלו אותו באוירה של צעקות וצרחות. הוא רצה לדעת למה לא ראה מעולם אהבה בבית בו גדל.

הוא לא זכר על מה הם רבו. הוא לא זכר מי התחיל ומי אמר מה. הוא עצם את עיניו וניסה להזכר. ניסה לשחזר את הקולות הרעים שחלחלו לתוכו כמו תולעי רימה.

חצאי תמונות חלפו לנגד עיניו. הנה האב חוזר מהעבודה. הדלת נפתחת. בליל של צעקות שוטף את הבית. האב בפתח תשוש וסחוט.  איש קטן ורזה. מקריח. אף נשרי. שתי שיני זהב בפיו יורקות לבה של צרחות. האם קטנה ושברירית. חלוק בלוי עליה. תופרת עוף שגדול כמעט כמוה ולילד נדמה שמקורו של העוף המת הוא זה שצורח בקולה של האם.

"אני רוצה לדעת למה רבתם?" דורש הילד במפגיע משניהם. "תענו לי, מגיע לי לדעת למה כל הילדות שלי עברה ככה. אני רוצה לדעת למה התגרשתם? מה אתם שותקים עכשיו? ידעתם כל כל טוב לצרוח בשלש שפות ועכשיו אתם שותקים בשלשתן? תענו לי!!" קולו הפך לצווחה יבבנית. "תענו לי, בבקשה.."

אמו ואביו עמדו מולו. צל חיור וקלוש. יכול היה לראות בעדם את דלת הכניסה. את החלון שהיה תמיד מוגף. את תריס העץ החום שבו היה חסר שלב. הם עמדו לנגד עיניו. נזופים. מבטם מושפל. אמו פרכה את ידיה הקטנות בעצבנות. אצבעותיה מיובלות וקשות. עיניה נעוצות ברצפה המתה. אביו החליק ידו על שערו המשומן שהיה משוך לאחור ומהודק לקרקפתו. כל לילה היה עוטף את שערו ברשת שחורה שתשמור על העיצוב. בבוקר היה מושח את השיער במשחת וולווטה.

עמדו זה לצד זה. קרובים אך לא נוגעים. דימה לראות אותם כילדים שסרחו ואשר נשלחו לתת הסבר למנהל. שתקו. מדי פעם פער אחד משניהם את פיו ותהום אפילה נפערה כלפי הילד אך שום הגה לא יצא. אפילו לא מילה אחת.

"למה הרסתם לי את החיים?" בכה הילד. "אתם יודעים מה זה להיות ילד להורים גרושים אז? בשכונה שבה להיות בן לגרושה גרוע מלהיות בן של זונה? כן, ככה קראו לי כל הזמן. בן של זונה. אמא שלך זונה. אבא שלך זונֶה. וכשניסיתי להרביץ להם ולהגן על הכבוד שלכם חטפתי עוד מכות. ובעיקר צחוקים ולעג ובוז. לא רצו לשחק איתי. ירקו עלי. השתינו עלי. לא סיפרתי לכם אף פעם. לא סיפרתי לאף אחד. אבל עכשיו אני רוצה להבין למה סבלתי."

הילד עצר לרגע משטף דיבורו. הוא מחה דמעה מעיניו, כחכך בגרונו והמשיך לדבר בטון מינורי כמי שכבר השלים עם חוסר התגובה.

"הילדים היו מרביצים לי. ההורים שלהם היו מסתכלים עלי ברחמים ואומרים: מסכן, אבל מה לעשות שיש לו הורים מג'נונים. משוגעים הם קראו לכם. ואני הייתי מקלל אותם ובורח הביתה. מתחבא מתחת למיטה וחולם על הפיה הטובה והתכולה של פינוקיו שתבוא ותעזור לי. שתלטף לי את המצח. שתניף את מטה הקסמים שלה ושהבית יהיה שקט. שנשב שלשתינו ליד השולחן ונאכל בשקט ואולי אפילו אספר לכם מה היה בבית הספר וכמה קיבלתי במבחן בחשבון ואיך קיפחו אותי בקפיצה לגובה. אבל הפיה אף פעם לא באה. ואני הייתי יוצא מתחת למיטה ומשליך את גופי הקטן בין שניכם. מנסה להפריד ביניכם. מחבק פעם את המותניים שלָך ופעם את שלְך. אבל המשכתם לצעוק מעל לראשי והצעקות חלפו מעלי כמו כדור במשחק מחניים ואני הייתי קופץ ומנסה לחסום את גלי הקול. שיבלעו בתוכי. שלא יצאו מהבית. שלא יגיעו לאזני השכנים. שלא יגיעו לאזניים שלכם. הייתי מתחנן בפניכם שתפסיקו. לשווא. מאיפה היה לכם כל כך הרבה כוח לצעוק. תסתכלו על עצמכם. שרידים מוצלים. חלשלושים. קטנים. עלובים. מאיפה שאבתם את האנרגיה הזו להחריד את כל השכונה בכעסים שלכם? וכשלא הייתי יכול יותר הייתי בורח החוצה,לחשיכה, לרחוב הצר שפנסי הרחוב שלו נופצו בקליעי הרוגטקה של הילדים. הייתי מסתתר מאחורי פחי האשפה ונשבע שלא אחזור שוב לעולם הביתה. לפעמים הייתי מרים את מכסה הפח ומדמיין לעצמי שיבהיק לעומתי אוצר שמישהו השליך בטעות. יהלומים וזהב מנצנצים בתוך תיבת שודדי ים. ואני בונה לנו ארמון גדול ובו טרקלין עם נברשת מוזהבת ושולחן ארוך ארוך שבקצה האחד את ובקצה השני אתה ואני בתווך מעביר את המלח והסודה ביניכם. אבל למי בשכונה שלנו היה אוצר להשליך? ואני תמיד חזרתי הביתה ומהר. אפילו בלי להשלים את החלום. פחדתי שאם לא אהיה ביניכם יקרה משהו נורא. פחדתי שאולי לא תסתפקו בדיבורים.  ועל מה רבתם? עד היום אני לא יודע. אני חושב שגם אתם לא. ובסוף, התגרשתם. יופי.  כל הכבוד. אז נהיה שקט בבית אבל מחוצה לו חייתי בגיהנום."

הילד הפסיק לרגע. הוא נשם עמוקות. עכשיו הגיע לפצע הכואב מכל. לסרטן שמכלה את נשמתו. הוא נזכר איך כשהיה כבר גבר, אחרי צבא ובעל תואר שני מהאוניברסיטה, ישב עם אמו במטבח הצר. היא הגישה לו ארוחת ערב פשוטה. ביצה מקושקשת. גבינה לבנה. תה פושר. שתי פרוסות לחם שחור. והוא שאל: "אבל בהתחלה היתה ביניכם אהבה, נכון? אז איך היא נגמרה?"

התשובה שלה פילחה את ליבו.

בקול קטן שקט וישיר אמרה "אף פעם לא אהבתי אותו. את אבא שלך."

הוא חש כאילו קורנס הולם בו. הוא אפילו לא ילד שבא מאהבה. אפילו לא אהבה רגעית, קצרה וחולפת. אז למה שיאהבו אותו בכלל?

"אתה ידעת שאמא לא אהבה אותך אף פעם?" שאל את אביו הקפוא שהביט בו בעינים קרות.

אבל לא אביו ולא אימו המתים השיבו לו. הם נמוגו ונעלמו והוא הצמיד את פיו לשד המלא של אהובתו וינק אותו כמו תינוק כשהוא מתייפח לתוכה.

היא ליטפה את שערו החום המסורק בקפידה לאחור ולחשה ברכות "ילדי הקטן והאהוב. גבר שלי."