סבא שלי בחלוק רופא השיניים הלבן.

אבא שלי, ילד בן חמש, בנעליים שחורות ומצוחצחות, מכנסיים עד הביכרכיים, חולצה מעומלנת וז'קט.

סבתא שלי, מורה לצרפתית וגרמנית בתסרוקת מנופחת, חליפה תפורה היטר, תכשיטי זהב ויהלומים.

כולם בחזית הבית, תמונת שחור לבן של פעם.

בצד האחורי של התמונה כתוב בדיו כחול ובאותיות יפות ומעוגלות - 12.04.1943.

אני דומה לאבא שלי, אני דומה לסבתא שלי, אני דומה לסבא שלי.

ורק התלאי הצהוב שנוצץ כמו שמש בוקר בערבה מפריד בינינו.

או שלא?

אומרים היום - הייתה באירופה שנאת זרים.

היינו זרים? לא. דיברנו את שפת המקום, היינו נאמנים לשלטון, עבדנו ותרמנו.

היינו מיעוטים. זה כן.

נשבעת לך אבא, נשבעת לך סבא, נשבעת לך סבתא.

לעולם לא אהיה יותר זרה או מיעוט.