כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    תיעוד הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשוה ולגבורה 11.4.10

    0 תגובות   יום שלישי, 13/4/10, 12:43

    תיעוד

     

    הטקס האלטרנטיבי

     ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 

    השנה השתים-עשרה

     

    יום א', כז ניסן תש"ע, 11.4.2010, בשעה 22:00

    בתיאטרון תמונע, תל-אביבבחסות:  תיאטרון תמונע  /  אמיר אוריין - תיאטרון החדר   הטקס   

    אני מתבונן באנשים הממלאים את המקום.

    אנשים טובים.

    הם באו להיות ביחד בערב שבו העיר נצורה והכניסה חופשית,

    הטלוויזיה היא פולחן של חול והשואה היא קודש.

    הם באו להצטופף כתף אל כתף על הטריבונות הקשות,

    ללא ריפוד לישבנים ובלי מזנון. הם באו להיות ביחד,

    לחוש את השייכות לדבר שהוא גדול מהם ומאחד אותם,

    דבר ששום קולנוע ביתי לא יכול לתת להם. הם באו להתבדר.    

    חנה ארנדט כתבה על אנשים טובים

    שמעולם לא החליטו להיות טובים או רעים.

    הם פשוט זרמו.

    אחר-כך, בהמשך הערב,

    ידבר ניר ברעם על איש טוב אחד כזה,

    אדריכל שהצטרף לצוות של שפאר, האדריכל של היטלר.

    הוא חיפש עבודה ובמשרד של שפאר הוא עסק בשיקום ובינוי.

    מעולם לא השתתף בקרבות.

    מעולם לא היה לו דם על הידיים.

    הוא זרם.

    הוא היה בורג במכונת ההשמדה.

    ניר ברעם נזהר שלא להסיק מכך על האנשים הטובים שיושבים מולו באולם.   

    שוב התור בכניסה למתחם מתארך אל מעבר לפינה

    ושלושת אולמות התיאטרון מלאים,

    ושוב עומדים בהנגר הגדול עשרה דוברים ודוברות

    ותמונתם מועברת בשידור ישיר לשני האולמות האחרים שגם הם מלאים.    

    הם באו לשמוע את הדברים שהם כבר יודעים בעל-פה ומזדהים איתם

    ולהתעצבן על מה שאינם מזדהים איתו.

    הם באו לשמוע את הסיפור האישי של בני דור שני ושלישי

    וכיצד השואה מנתבת את הספור הזה,

    אבל הם לא בהכרח מוכנים להסיק מסקנה אקטואלית מסיפור זה,

    למעט סיסמת הקורבן הנצחי בעיני עצמו,

    סיסמה שהיום היא כבר ריקה מתוכן ממשי: "שוב לא יעשו זאת ליהודים".

    הם מוחאים כפיים אחרי כל קטע.

    זו הייתה הפעם הראשונה שבה קהל מחא כפיים בטקס אחרי כל קטע.

    מחיאת כפיים יש בה מידה של הכרת תודה.

    שתיקה יש בה הקשבה וחלחול האמירה.

    השתיקות בערב הזה נבלעו בזרם המילים, השירים, התמונות, מחיאות הכפיים.    

    כאמור, זו השנה השתים-עשרה שבה מתקיים

    הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

    שהרה בלאו ואבי גיבסון בר-אל, שניהם בוגרי תיאטרון החדר

    והיום כל אחד מהם אושיית תרבות מרכזית בפני עצמה,

    יסדו את הטקס בשנת 1999 במועדון "לוגוס" ז"ל.

    במהלך הטקס הראשון הזה נכנסו לפתע שוטרים

    וביקשו לסגור את המקום

    על פי חוק איסור עינוגים ביום השואה.

    רק בדי עמל ניתן היה לשכנע אותם שמדובר בטקס

    שאין בו מכירת כרטיסים ואין מכירת משקאות ו

    שאר תפנוקים והטקס נמשך.

    שהרה וגיבסון היו החלוצים.

    מאז התמלאה הארץ בערבי זיכרון מקומיים-אישיים

    אבל הם לא מכנים עצמם "אלטרנטיביים".

    אולי ישראלים לא אוהבים "אלטרנטיבי".

    אולי זה נשמע להם כמו כפירה בעיקר,

    כמו פריצת גדר בעידן שבו הגדר בינם לבין העולם

    הולכת ומתגבהת ומעבר לה יש רק הררי חושך

    ואויב חורש רעה ועל כן "אלטרנטיבי"

    הוא אויבו האולטימטיבי של האני הישראלי.

    גם בערב הזה, לפחות אחד מהדוברים

    הזכיר את המילה הזאת בחיוך ציני מזלזל.   

    כאשר שהרה וגיבסון ערכו את הטקס הראשון,

    הייתה בזה מידה של התרסה כנגד הטקסים המאובנים של הממלכה.

    כך אמרה גם שהרה בדברי הפתיחה שלה.

    במהלך השנים החלו להופיע טקסים דומים בכל רחבי הארץ.

    דומים, לא זהים.

    הטקסים האחרים לא באו להתריס או לשאול שאלות חתרניות,

    או לעצבן את הקונפורמיסט ברעיונות מהפכניים.

    הם פרחו על רקע הניכור והבנאליות של הטקסים המרכזיים,

    אבל רובם נטועים עמוק בחיק הקונצנזוס.

    הטקס האלטרנטיבי של שהרה וגיבסון

    היה ועודנו בעל תבנית ייחודית.

    הדוברים באים מקשת רחבה של השקפות עולם,

    מהימין הלאומי ועד לשמאל הרדיקלי.

    רק הקהל הולך ומשתנה לנגד עינינו.

    היום לא יימצא מישהו בקהל שירהיב עוז בנפשו ויצעק בוז או בראבו.

    מקשיבים בשקט ואחר כך יוצאים ומסרבים ללכת הביתה.    

    זו הייתה הפעם הראשונה שבה, במובהק,

    הדוברים לא התחשבו בבקשתם של עורכי הטקס,

    להגביל את עצמם לגבולות זמן של חמש דקות.

    כל אחד מהם דיבר מה שרצה לדבר בלי להתחשב בסביבה.

    גדר וחומה כבר הקמנו לעצמנו אבל עדיין אין לנו גבולות.   

    שהרה בלאו בדברי הפתיחה שלה,

    מדברת על הקושי המתגבר משנה לשנה בעריכת הטקס.

    היא עלתה לבמה עם מיגרנה קשה וסימפטומים אחרים של מצבי לחץ.

    שואלת על הרלוונטיות של הטקס האלטרנטיבי

    ומגיעה למסקנה שהפלורליזם בבחירת האנשים

    הוא הפן האלטרנטיבי של הטקס.

    ברגע הראשון הדברים נשמעים מוזרים.

    רגע אחר כך, כאשר מהרהרים באחידות התודעתית

    של הישראלי, פלורליזם אכן נשמע כאלטרנטיבה.    

    לאה איני מספרת על הוריה ניצולי השואה,

    שהושפלו ועונו על ידי הנאצים

    ואת האלימות הזאת הם גררו איתם

    אל המשפחות שהקימו בישראל

    וגידלו דור מוכה שהפך לדורה מכה.

    לאה איני חוותה את האלימות הזאת על בשרה,

    על כן היא לא רוצה להיות דור שני,

    בכל אופן לא להמשיך ולהנציח את פשעי האלימות הנאצית שירשנו מהם.    

    אראל סג"ל מצהיר על עצמו שהוא שמרן.

    מזכיר את הסופר היהודי בן הכט וחבריו

    שבמהלך המלחמה ההיא התגוררו בארה"ב

    ויצרו מצגת המתריעה על רצח היהודים באירופה באותם ימים.

    הממסד היהודי ניסה להשתיק אותם

    מחשש להתגברות האנטישמיות בארה"ב, תופעה שאכן הייתה קיימת שם.    

    עינב שיף מדבר על הפלייליסט הישראלי

    שנעדרים ממנו שירים על השואה.

    ישראלים "מגיירים" שירים אישיים של פוליקר ואחרים

    ומנכסים אותם לשואה. אולי אפשר להבין את דבריו

    על רקע האופן שבו צורך הישראלי שירים ישראלים

    למטרות אישיות והשואה אינה באמת צורך אישי יומיומי,

    אלא מוסכמה חברתית.    

    גדעון לוי מתנגד להשוואה בין החייל הנאצי לחייל הישראלי.

    קל מאד לבטל השוואה כזאת ואז מסתיים הדיון,

    ואז אין דיון במה שחשוב באמת.

    מה שקרה בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה,

    הוא הדבר שראוי לדעתו להשוואה

    עם מה שקורה בישראל היום.

    מפחיד אותו המצב החברתי-פוליטי בישראל

    שבו לדעתו הבשילו התנאים

    להופעתה של המפלצת הישראלית,

    כלומר, המנהיג המפלצתי בתבניתו של היטלר המפלצת.    

    דניאלה ספקטור שרה את "ארובות ואוטובוסים"

    שבעיניה הוא שיר אישי שהפך לשיר שואה.    

    ניר ברעם כאמור למעלה,

    דיבר על האנשים הטובים שהאדישות שלהם מאפשרת את קיומה של המפלצת.    

    נדב אבוקסיס מתאר את הישראלי הלא מעורב,

    שדואג להכין לעצמו סרטים ליום השואה כי הטלוויזיה מושבתת.

    אבל המסקנה הסופית שלו מונחת בחיק הקונצנזוס:

    מוכרחים להתאחד כאיש אחד בלי הבדל מוצא אתני ולהנציח את זכר השואה.    רותם זיו קוראת קטע מיומנה של אתי הילסום (מובא בהמשך).    

    מרב בטיטו מתארת את מסעה להשתלבות בחוויה הישראלית

    כולל נישואין לבן הדור השני,

    עד לרגע שבו עמדה אל מול הר האפר באושוויץ

    ואז גמלה בה ההחלטה להתנתק מהקונצנזוס בגירושין מבעלה.    

    עמנואל שילה מהישוב קדומים מספר על משפחתו

    שהושמדה בשואה על מימוש השרידים והוא עצמו בהתנחלות.    

    אבי גיבסון בראל מגיש את המונולוג פרי עטו "זכוכית מימין".

    זהו הקטע היחידי בערב שעם סיומו השתררה במקום דממה רועמת.

    הקהל סרב למחוא כפיים.

    הקטע עשה הקבלה בין המלחמה ההיא למלחמה בעזה.

    זה היה הרבה מעבר ליכולת ההכלה של הקהל.    אמנון פישר, כבכל שנה בסיומו של הטקס, שר את "הבן של יוסף ומלי". -------------------------------------------------------------------------     

    קטע מתוך הטקס

     

    מתוך יומנה של אתי הילסום

     (מגישה: רותם זיו. הקטע המלא. רק חלק ממנו הופיע בטקס)   שבת, 12 וחצי בערב.

    להשפלה דרושים תמיד שני אנשים המשפיל והמושפל,

    כלומר: מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון,

    כלומר הצד הפאסיבי, מחוסן כנגד השפלות,

    הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר.

    לא נותר מהן אלא כמה גזרות מטרידות,

    שמשפיעות על חיי היומיום אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא.

    צריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו.    

    הבוקר רכבתי על האופניים ונהניתי מהשמיים הרחבים

    המשתרעים לפני בשולי העיר,

    ונשמתי את האוויר הצח שאין עליו הגבלות.

    ובכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים

    לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע,

    אבל השמיים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך

    המותרת לנו. איש אינו יכול לפגוע בנו. באמת שלא.

    אפשר להקשות עלינו, אפשר לגזול מאיתנו רכוש,

    להגביל את חופש הפגיעה הפיסי שלנו,

    אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מעצמנו,

    מעצם המנטאליות שלנו,

    מתוך זה שאנו מרגישים עצמנו רדופים מושפלים ומדוכאים,

    בגלל השנאה שלנו, הפה הגדול שלנו, שמאחוריו מסתתר הפחד.    

    מותר לנו בהחלט להיות עצובים ומדוכאים

    על כל מה שנעשה לנו, זה אנושי ומובן, אבל עם זאת,

    החבלה הגדולה ביותר נגרמת לנו בידי עצמנו.

    החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חופשייה.

    השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעלי.

    אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני אדם

    ואני מעזה לומר את הדברים בלי בושה מזויפת.

    החיים קשים אבל זה לא נורא.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה