כותרות TheMarker >
    ';

    עולם כמנהגו נוהג

    זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    [...]
    אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
    [...]
    כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
    [...]
    כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (מתוך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)

    ארכיון

    0

    חוויה מקלקלת

    46 תגובות   יום שלישי, 13/4/10, 13:46

     הייתי אז בשלהי שנות ה-20 שלי. חלפה מאז כרבע מאה. בימים ההם הייתי כולי פצע וחבורה ומכה טרייה. העבר שלי לא הפסיק לדמם, וחיי הרגש שלי היו מודלקים. לכאורה העניינים התנהלו כשורה. הייתי אקדמאית, עבדתי והיו לי חיי חברה פעילים למדי, אבל בפנים הכול היה בוקה ומבולקה.

    באמצעות קשרים משפחתיים הגעתי לפסיכולוג מהשורה הראשונה. הוא ניהל אז (וגם היום) מכון משגשג, ונחשב לאיש מקצוע מהמעלה העליונה. הגעתי למפגש הראשון טעונה רגשית ומלאת ציפייה. התחלתי לספר לו את הסיפור שלי. ששת קוראיי הנאמנים פה ודאי מנחשים לאיזה סיפור אני רומזת כאן.

    בהדרגה התחלתי לשים לב לתופעה מוזרה. האיש ישב מולי בהבעה קפואה. מבטו היה נוקשה, כמעט מזוגג. אני חייבת להודות שהקיפאון הזה גרם לי תחושת אי נוחות גדולה. אבל במקום להשתתק במבוכה, משהו בקרבי דרבן אותי לדבר עוד ועוד. הוא המשיך לשבת מולי, לשתוק ולנעוץ בי מבט ריק לחלוטין. שוב, במקום להתאבן מול קלסתר האבן שלו פרצתי לבסוף בבכי.

    אף שריר לא זע בפניו החתומים.

    הפגישה הסתיימה, ואני חשתי סחוטה רגשית, עזובה ונטושה.

    אבל רק אז הגיע קורנס כבד שהלם בתודעתי הרצוצה ממילא.

    "טוב, אני צריך לבדוק  מי פה במכון יוכל להיות המטפל שלך..."

    אני (בעיניים קרועות מתדהמה): "אני לא מבינה... אבל הרי אתה הפסיכולוג שלי... הפנו אותי אליך..."

    הוא: "לא, מה שעשינו עכשיו היה אינטייק (in-take )".

    עד אז מעולם לא שמעתי את המושג הזה – אינטייק. הוא לא טרח להסביר לי זאת מראש. יצאתי ממנו נסערת ומבולבלת. פצועה יותר מכפי שהייתי כשנכנסתי. הייתי משוכנעת שהחליט במהלך השעה שאינו מעוניין לטפל בי. כנראה – כך הרגשתי – הסיפור שלי הוא כה מפלצתי ואני כה נוראה, שאפילו פסיכולוג זורק אותי...

    הרי לא הייתי חושפת כך את צפונות נפשי המיוסרת בפני מי שעתיד להיות עובר אורח חולף בחיי.

    באתי רק פעמיים למפגשים עם הפסיכולוג האחר שהופניתי אליו. הוא היה פרח-פסיכולוגיה בערך בגילי. צעיר, חסר ניסיון ולא מרשים משום בחינה. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר, אבל אני הייתי פגועה וכעוסה מדי. לא הסתרתי ממנו את הסיבות. עזבתי, ולא יצרו איתי שום קשר.

    כאמור חלפו 25 שנה, ונותרה צלקת עמוקה.

     בסמסטר הקודם ראיתי שהאיש הנכבד מלמד באוניברסיטה קורס שיש לו זיקה עקיפה לנושא התזה שלי. הרגשתי צורך לסגור מעגל רק ביני לביני. הופתעתי לגלות אדם שעושה מאמצים, מביכים לעתים, להתחבב על קהלו, ומפריז בדברי שבח ומחמאות.

    עכשיו (אחרי שקיבלתי את הציון בקורס הזה - 91)  אני יכולה סוף סוף לספר את הסיפור הקטן-גדול הזה, שרבץ עליי שנים רבות (גם הפסיכולוג הנכבד יקבל אותו היישר לתיבת הדוא"ל שלו).


    דיון ברשומה זו מתקיים כאן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      הנה סיפור קטן, אשר למרבה האירוניה סיפר אותו הפסיכולוג עצמו שסיפרתי עליו במסגרת הקורס באוניברסיטה. שאלו אותו על השתיקה הטיפולית ועל הבעת הפוקר. הייתי דרוכה מאוד לשמוע את תשובתו כי זו הייתה השאלה שהציקה לי לגביו כל השנים. הוא ענה על כך באמצעות סיפור קטן ומדהים. הוא סיפר על הבלש סמיילי מסדרת ספרי הריגול של ג'ון לה קרה. הייתה לו שיטת עינויים מיוחדת. איש לא הצליח לעמוד בה. הוא לא גרם סבל פיזי וגם לא מנע שינה מנחקריו. הייתה לו שיטה יעילה להפליא שעשתה את העבודה באלגנטיות. הוא היה שואל את הנחקר שאלה אחת ולאחר מכן היה שותק ומאבן את פניו. לפי כללי הנימוס הבריטיים כשאתה מקשיב למישהו אתה מהנהן מדי פעם בראשך ומשמיע המהומי הבנה (הקשבה פעילה). הנחקרים היו יוצאים מעורם מול הדממה וחוסר ההבעה. הם חוו אותה קשה יותר מאשר תקיפה פיזית. הם היו "מוכנים למכור את האמא שלהם". ואז כשהשיג את מבוקשו היה סמיילי מהנהן ומודה להם על תשובתם. מעולם לא קראתי ספר של ג'ון לה קרה, אבל את מה שתואר בספריו כשיטת עינויים מתוחכמת שמעתי מהאיש שנהג כך בדיוק כלפיי. לא נותר לי אלא לקוות, כפי שמרמז סיפורו זה, כי האיש זנח את שיטותיו הישנות. לפיכך אפוא לא מדובר בהכלה אלא בפעולה שיש בה לא מעט תוקפנות. המטופל האומלל סופג זאת על לא עוול בכפו, וזאת במקום האחרון עלי אדמות שבו ציפה לפגוש התייחסות מעין זו.
        14/9/10 18:53:
      נכנסתי באקראי לפוסט החשוב הזה כחלק מתהליך הקריאה של החומר המעניין שאת כותבת. עניין הטפול הפסיכולוגי חשוב שיטופל ולאו דווקא מהצד של הפסיכולוגים או הפסיכיאטרים, אלא מהצד של המטופלים. ולמה אני מתכוונת. זכיתי לטפול על פני שנים רבות יחסית, שהתחיל מתוך צורך אמיתי והתקדם מתוך פינוק והצורך לרכל על חיי עם מי שיכול לפרש אותן ולהסב לי עונג אינטלקטואלי. טופלתי אצל מספר פסיכולוגים בדרך בה בחרתי את מי שיטפל בי, ותוך כדי המהלך הבנתי שרובם חוטאים בחטא הגאווה.ממש כמו הפסיכולוג שישב מולך והניח לך לבכות למרות שההתנהגות שלו היתה לא מקצועית בלשון המעטה.כאמור עד שהגעתי למטפל שטפל בי שמעתי לא מעט דברים תמוהים מכ- 5 בעלי מקצוע מומלצים,שהופיעו ברדיו מעת לעת, והיו משוכנעים שפרויד סועד אותם לפני שהם הולכים לישון. אני חושבת שיכולת לספר את הספור גם ללא הציון המרשים.ולפי דעתי צריך לפתח את סרגל בחירת הפסיכולוג עבור המטופל בכוח. ומה שהכי חשוב שיבין שאם הוא רוצה לנטוש את הספה זה מפני שהפסיכולוג כשל, והוא חסר כנראה את הכלים שעושים את ההבדל בינו לבין פסיכולוג מצוין
        18/8/10 12:05:
      פוסט מקסים ,תודה לך

      תודה, אבי, ושבת שלום.
        23/4/10 18:53:

      סיפור מעניין

       

      והסוף היה כדאי.

       

      חשתי הזדהות

       

      ובעצם חשבתי כך ראוי שיהיה.

       

      צטט: כוונות-אמיר 2010-04-23 01:28:35


      מכיוון שהצטרפתי רק עכשיו אינני נמנה על ששת קוראיך הנאמנים.

      הנה אני: הקורא השביעי.

      לכן אין לי מושג לאיזה סיפור את רומזת.

      אבל ככל שלא יהיה - העובדה שהצלחת לסגור מעגל (ועוד לראות אותו בעליבותו מבחינה מסוימת)

      היא הנותנת כח לעבור משברים.

      כשאכרע על גחוני ובעל עקרונות לא יושיט לי יד מכוונת

      אתבשם בפוסט הזה שלך ובידיעה שכמה שקשה עכשיו עוד יגיע הרגע שבו אוכל לשלו לו מייל.

      זו צידה חשובה באמת לדרך.

      אני רומזת לסיפור הזה.

      ותודה, אמיר, על מה שכתבת.

       

        23/4/10 01:28:


      מכיוון שהצטרפתי רק עכשיו אינני נמנה על ששת קוראיך הנאמנים.

      הנה אני: הקורא השביעי.

      לכן אין לי מושג לאיזה סיפור את רומזת.

      אבל ככל שלא יהיה - העובדה שהצלחת לסגור מעגל (ועוד לראות אותו בעליבותו מבחינה מסוימת)

      היא הנותנת כח לעבור משברים.

      כשאכרע על גחוני ובעל עקרונות לא יושיט לי יד מכוונת

      אתבשם בפוסט הזה שלך ובידיעה שכמה שקשה עכשיו עוד יגיע הרגע שבו אוכל לשלו לו מייל.

      זו צידה חשובה באמת לדרך.


      הלוואי שהוא היה מתנהג כעשוי מבשר ודם, ולא כמכונה נטולת רגש... ואפילו לא טרח להודיע לי מראש שלא הוא יטפל בי. 

       

      אם כי הבנתי את כוונתך.

       

      תודה רמי, שהיה איתי מגן חובה עד כיתה ו'....

       

        20/4/10 11:36:

      פסיכולוגים הם בסופו של דבר , או אולי בעצם בתחילתו של דבר , בני אדם..

      בשר ודם..

      לטוב ולרע..

      וכמה שנות לימודים באקדמיה , לא בהכרח ישנו את ההגדרה הזו בעיניי..

      רמי מהילדות..

       

        20/4/10 09:25:

      צטט: תמי ר. 2010-04-17 00:47:07


      מסכימה עם כל מילה שדרור כתב כאן.

      כמה נעים (ונדיר).

       

      :)

       

       

      תודה לך, מלכה, וחג שמח.
        19/4/10 17:23:

      דליה תודה

      נושא מאד חשוב!

      חג שמח

      מלכה

      צטט: עולילית 2010-04-18 08:52:54

      כואב מאוד לשמוע על ההתנסות הראשונית הקשה באותו אינטייק, אבל היכולת שלך להתבונן באירוע ממרחק של זמן

      מראה לדעתי על המון כוחות שיש בך כיום.

       

      עצמאות שמח,

      לאה

      תודה, לאה. שמחתי לראותך בצל קורתי....:)

      עצמאות שמח גם לכם.

      צטט: geeee 2010-04-18 01:30:05

      ..בימים ההם הייתי כולי פצע וחבורה ומכה טרייה. העבר שלי לא הפסיק לדמם, וחיי הרגש שלי היו מודלקים. לכאורה העניינים התנהלו כשורה. הייתי אקדמאית, עבדתי והיו לי חיי חברה פעילים למדי, אבל בפנים הכול היה בוקה ומבולקה. ..

       

      והיום את במקום אחר.. החיים יפים, לא?

       

       

      בהחלט במקום אחר. תודה לאל ולצביאל... :)

       

      עכשיו אני לומדת איטלקית, אז אכתוב:

       

      La vita è bella

       

      נשיבוק! 

       

        18/4/10 08:52:

      כואב מאוד לשמוע על ההתנסות הראשונית הקשה באותו אינטייק, אבל היכולת שלך להתבונן באירוע ממרחק של זמן

      מראה לדעתי על המון כוחות שיש בך כיום.

       

      עצמאות שמח,

      לאה

        18/4/10 01:30:

      ..בימים ההם הייתי כולי פצע וחבורה ומכה טרייה. העבר שלי לא הפסיק לדמם, וחיי הרגש שלי היו מודלקים. לכאורה העניינים התנהלו כשורה. הייתי אקדמאית, עבדתי והיו לי חיי חברה פעילים למדי, אבל בפנים הכול היה בוקה ומבולקה. ..

       

      והיום את במקום אחר.. החיים יפים, לא?

       

       

        18/4/10 01:27:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2010-04-13 20:46:20


      כן, ידידי, והלקח הוא: 

       

      מי שבחר לטפל בנפשותיהם של אנשים לא כדאי שיהיה רובוט.

      i'll drink to that

       

      ולצערנו אין זה המצב בחךק ניכר מהמקרים

      וגם אני נתקלתי, וגם בהיותי פסיכולוגית הופתעתי

       

      אבל ויש לציין כי יש בהחלט גם מטפלים נפלאים ואנושיים.. כלומר, תמיד צריך הכוונה אישית והמלצות

       

      ולך.. חיבוק

        17/4/10 16:15:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2010-04-17 13:07:35

      תודה לדרור ולתמי. גם אני מסכימה אתכם. תודה.

       

      יפה, חשבתי עלייך רבות בזמן העדרי מהקפה ואפילו התגעגעתי!

       

      זה משמח אותי ונדיב מצידך לכתוב זאת.

      יופי ששבת, גם אני התגעגעתי.

      תודה לדרור ולתמי. גם אני מסכימה אתכם. תודה.

       

      יפה, חשבתי עלייך רבות בזמן העדרי מהקפה ואפילו התגעגעתי!

        17/4/10 08:33:


      זו נשמעת פגישה מנוכרת וחסרת חמלה שמזיקה במקום לתמוך ולעזור.

      אני מניחה שהוא נהג כך מתוך הצמדות ל"ספר ולכללים"

      עגמת נפש רבה וכאב היו נחסכים לו טרח להבהיר את מטרת הפגישה ומהותה.

      הציון שלך מהווה סגירת מעגל שלצידה סיפוק לא קטן.

        17/4/10 00:47:

      מסכימה עם כל מילה שדרור כתב כאן.
        16/4/10 18:06:

      דליה יקרה,

       

      לצערי, הדברים שאת מתארת אינם מפתיעים, ואני שומע עליהם שוב ושוב. לפני כשבע שנים יצא לאור ספרי, 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש,' ובו הדרכה למי שפונה לטיפול נפשי, וגם תיאור הסכנות שבטיפול הנפשי. מאז יצא הספר לאור פונים אלי מטופלים רבים שחוו חוויות דומות לשלך, ואף חמורות יותר.

       

      התיאור שלך מתאים למטפלים בגישה הפסיכודינמית (פרוידיאנית) שבה, לצערי, מחזיקים רוב הפסיכולוגים הקליניים בישראל. הגישה הפרוידיאנית, כמו גישות רבות אחרות, מבוססת על הנחות מיסטיות שאין כל אפשרות לבדוק אותן, אך חסר בה לעתים החום האנושי של מטפלים בגישות ההומניסטיות.

       

      את מתארת מקרה פרטי, אבל כדאי גם לזכור ש'חוק הפסיכולוגים' מעניק לפסיכולוגים הקליניים מונופול על הטיפול הנפשי, ובכך הופך את הטיפול הפסיכודינמי לטיפול המועדף ומעניק לפסיכולוגים הקליניים כוח רב יותר לנצל את כוחם ולפגוע במטופליהם (ואני חייב להודות שרובם עושים זאת ללא כל כוונה רעה, מתוך אמונה תמימה בדת הפסיכואנליטית).

       

      שבת שלום,

       

      דרור

       

      צטט: תו רון 2010-04-16 00:58:50

      תודה על סיפור מרגש ומעורר מחשבה, מגרה להיות הפסיכולוג של הפסיכולוג הפסיכי והרובוטי הזה. מעניינת העובדה שדווקא בפני אותה אטימות הצלחת להיפתח ולהיחשף באופן כל יפה ואילו הוא היה גם בנאדם ולא רק פסיכו-רובוט היית זוכה לעידוד וחום בסופו של התהליך המזכך.

      הסיפור שלך משתלב יפה בחוויות האישיות שלי עם פסיכולוגים שונים בעברי.

      המון תודה לך

      שלך

      תו רון

       

      זה לא מפליא (מה שסימנתי בדבריך בצהוב), כי השתיקה מלחיצה ופותחת את חרצובות הלשון. הנה משהו מעניין שמישהי כתבה על השתיקה:

      השתיקה היא גם כלי  טיפולי, אך עשויה להיות כלי טיפולי מלחיץ. על כן היא  מתאימה כאשר מדובר בקבוצה או באינדבידואל המוערך על ידי המטפל כ'חזק' או 'חסין' (יחסית כמובן), שכן עבורו לחץ כזה הוא לחץ מתון שעשוי להניב תוצאות חיוביות של התקדמות ויציאה מ'איזור הנוחות' או מתקיעות כלשהיא.

      לעומת זאת, כאשר המטופל נמצא במצב לא טוב ומעורער אפילו מעט - הרי שהשתיקה עלולה להוות עבורו אמצעי לחץ מוגזם, שעלול לשבור אותו, להבריח אותו ולגרום לכל תגובה לא רצויה.

      לכן אם משתמשים בשתיקה, יש לבחון קודם כל היטב האם כלי זה נכון לזמן ולמטופל בו עסקינן.

       

      כאן אפשר לקרוא את כל תגובתה.

       

      במצב הרגיש שבו הייתי שתיקתו שברה אותי.

       

      ולא, פסיכי הוא דווקא לא. זה מוצא קל מדי.

        16/4/10 00:58:

      תודה על סיפור מרגש ומעורר מחשבה, מגרה להיות הפסיכולוג של הפסיכולוג הפסיכי והרובוטי הזה. מעניינת העובדה שדווקא בפני אותה אטימות הצלחת להיפתח ולהיחשף באופן כל יפה ואילו הוא היה גם בנאדם ולא רק פסיכו-רובוט היית זוכה לעידוד וחום בסופו של התהליך המזכך.

      הסיפור שלך משתלב יפה בחוויות האישיות שלי עם פסיכולוגים שונים בעברי.

      המון תודה לך

      שלך

      תו רון

      צטט: כבודו 2010-04-15 19:43:50

      התחושות הראשונות ביותר שהיו לך בזמן הפגישה עם האיש הזה התבררו כנכונות. זהו אדם שרגשותיו קפואים. אדם כזה לא מסוגל לעזור למטופלים שלו להרגיש, הוא מסוגל רק לגרום להם להיסגר ולקפוא כמוהו.

      זהו, שבהיכרות המאוחרת עמו כמרצה התגלה אדם בלתי קפוא בעליל, בעל רגשות ערים ותוססים. אולי 25 השנים שחלפו חוללו בו מטמורפוזה... ואולי הוא היה אי-אז כה פגיע וחלש שהיה צריך להסתתר מאחורי הבעה אטומה כדי להגן על עצמו מלהרגיש יותר מדי.

       

      תודה לך על התגובה.

       

       

        15/4/10 19:43:
      התחושות הראשונות ביותר שהיו לך בזמן הפגישה עם האיש הזה התבררו כנכונות. זהו אדם שרגשותיו קפואים. אדם כזה לא מסוגל לעזור למטופלים שלו להרגיש, הוא מסוגל רק לגרום להם להיסגר ולקפוא כמוהו.


      תודה, בלהה.

      אגב, אם התרשמתי ממנו נכונה, לא נראה לי שיגיב.

        14/4/10 00:34:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2010-04-13 17:36:08

       

      היא מנעה ממני טיפול במשך כמה שנים די קריטיות, אבל אח"כ חזרתי לטיפול טוב ומיטיב.

       

      נשמע נורא!!! שמחה שזכית בהמשך בחוויה מתקנת וטוב שזה כעת מאחוריך אחרי סגירת המעגל .

      ו...מעניין איך יגיב.

       

      תודה, רונתי, על כך שבדברייך אלה אחזת את השור בקרניו.

      לילה טוב.

        13/4/10 23:43:

      תודה על הכנות החושפנית.

      קשה לפתוח את הלב בפני אדם זר... מה מפתיע שהם אינם מבינים זאת.

      בכלל הסיטואציה הזאת של מטפל-מטופל מוזרה ולא טבעית. כאילו אין מקום ליחסי אנוש, כאילו אסור להיות גם בני אדם. לא לגלות חמלה ואמפתיה, לא להקשיב באמת לזולת, שלא לדבר על להרגיש משהו כמו חיבה. באמת מכונה היתה עושה זאת טוב יותר.


      נוחי,

       

      לא, הוא לא הסביר לי מראש שום-כלום. הרי כתבתי זאת בפירוש.

       

      איך אומרים הילדים? הייתי-בשוק-הייתי-בהלם-הייתי-ה-מ-ו-מ-ה.

       

      איך יכולתי לכתוב זאת ברור יותר ממה שכתבתי לעיל?

       

      דליה

        13/4/10 22:42:


      דליה,

       

      אני לא מבינה, הוא לא הסביר לך שהוא פוגש אותך בשביל להכיר ולחשוב מי ימשיך איתך בדרך שלך ?

       

      אני די חדשה כאן, ושמחה שקראתי ומצטערת על מה שאירע לך.

       

      טוב שאת מה שאת עכשיו.

       

      תודה,

       

      נוחי

      צטט: אורי אבן זהב 2010-04-13 21:57:38


      דליה יקרה,

      למרות שכבר שמעתי בע"פ את הסיפור והצתמררתי,

      קוראת ומצתמררת שוב.

      אולי חשוב להכניס את הפוסט לקהילת 'פסיכולוגיה'

      לקוראים ולפסיכולוגים...

      באהבה רבה

      אורי 

      תודה, אורי יקרה לי.

      התמונה החדשה בפרופיל יפהפייה.

      צביאל הציע לי מה שהצעת, והנה הדיון עלה:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1547301

        

       

      צטט: רחל נפרסטק 2010-04-13 21:52:08


      ראשית כעסתי על הפסיכולוג הוותיק. מה שעשה גובל בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות.

      הכעס שלך מובן לגמרי, אם כי אולי בגללו שפטת את הפסיכולוג השני לחומרה.

      טוב שסגרת מעגל. וטוב שאת איתנו כאן.

      תודה, רחל. שמחה לחזור לכאן.

       

        13/4/10 21:57:


      דליה יקרה,

      למרות שכבר שמעתי בע"פ את הסיפור והצתמררתי,

      קוראת ומצתמררת שוב.

      אולי חשוב להכניס את הפוסט לקהילת 'פסיכולוגיה'

      לקוראים ולפסיכולוגים...

      באהבה רבה

      אורי 

        13/4/10 21:52:


      ראשית כעסתי על הפסיכולוג הוותיק. מה שעשה גובל בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות.

      הכעס שלך מובן לגמרי, אם כי אולי בגללו שפטת את הפסיכולוג השני לחומרה.

      טוב שסגרת מעגל. וטוב שאת איתנו כאן.


      כן, ידידי, והלקח הוא: 

       

      מי שבחר לטפל בנפשותיהם של אנשים לא כדאי שיהיה רובוט.

        13/4/10 19:14:

      תודה על התשובה. האם יש לדעתך איזשהו לקח שעלינו ללמוד מהסיפור הזה?

      צטט: naimsh 2010-04-13 17:12:59


      גם אני, כמוך, לא מכיר את המושג "אינטייק". האם תוכלי להסביר במה מדובר?

       אינטייק (In-Take) הוא פגישת אבחון והיכרות.

       

      להת'

       

       

      צטט: צביאל רופא 2010-04-13 15:14:57


      יקירתי, מי שלא מכיר טוב את תחום בריאות הנפש, אינו מודע למצבים הרבים בתחום הפסיכותרפיה בהם המציאות עולה על כל דימיון.

       

      אך יתירה מכך, כאשר מציאות כזו מגיעה לפתחו הוא טוען מתוך בורות שמדובר בדימיון ותו לא.

       

      במקרה הזה המציאות לא עלתה על כל דמיון, אלא עלתה בקנה אחד עם המציאות הפנימית הקשה בעת ההיא.

      תודה, איש יקר.

      צטט: forte nina 2010-04-13 14:37:37

      דליה ,תארת חוויה קשה.

      מאחר ויחסי מטפל במטופל נזקקים

      לאמון כה גדול,הרי שאירוע כזה בהחלט פוגע באמון ומיותר במיוחד

      כשצעירים ופחות מנוסים בנושא בחירת המטפל.

      אישית עברתי גלריה שלמה של מטפלים

      כמעט מכל האסכולות ב-30 שנה האחרונות

      והיה שם הכל. המטפל הראשון שלי [מבלי להזכיר את שמו]

      היה דומיננטי מדי עבור טיפול ראשוני,

      אומנם לזכותו כמה הישגים, אך גם כמה נזקים[אולי פעם אספר על זה]

      הגישה הפסיבית אך בטח לא הבעה קפואה, עשויה

      לפעמים לזרז את תהליך הטרנספרנס [לפחות אצלי זה עבד כך]

      אך אני חסידת התאמת מטפל על פי צרכים נקודתיים

      ובהחלט גם בעד החלפת מטפלים  ומתנגדת לטיפול ארוך שנים

      עם אותו מטפל.

      אין ספק שעצם כתיבתך מפנה מקום ומי יודע מה תזמיני למקום הזה

      מקווה שרק דברים טובים.

       

      גם אני מקווה לדברים טובים. תודה, פנינה.

       

      צטט: ליאי 2010-04-13 14:20:57

      כמה שזה מוכר, בהקשר אחר, ועדיין. הזכרת לי פסיכולוגים קהים שנתקלתי בהם שוב ושוב, עד שהחלטתי שאני זו שמראיינת אותם ולמזלי נתקלתי באחת שהייתה מספיק חכמה ורגישה כדי שאשאר ואעזר בה.אני מאוד מקווה שהצלקת הזו לא מנעה ממך לטפל בעצמך בעזרת פסיכולוג/ית אחר - טוב יותר.

      הלוואי שהטקסט המרגש הזה יגיע לכל פרח-פסיכולוגיה, כדי שיפנים את ההשלכות של התנהגותם מול מטופל (גם אם פוטנציאלי).

       

      וכל הכבוד על הפוסט והמייל. 

       

      היא מנעה ממני טיפול במשך כמה שנים די קריטיות, אבל אח"כ חזרתי לטיפול טוב ומיטיב.

      תודה, ליאי.

        13/4/10 17:12:

      גם אני, כמוך, לא מכיר את המושג "אינטייק". האם תוכלי להסביר במה מדובר?
        13/4/10 15:14:


      יקירתי, מי שלא מכיר טוב את תחום בריאות הנפש, אינו מודע למצבים הרבים בתחום הפסיכותרפיה בהם המציאות עולה על כל דימיון.

       

      אך יתירה מכך, כאשר מציאות כזו מגיעה לפתחו הוא טוען מתוך בורות שמדובר בדימיון ותו לא.

        13/4/10 14:37:

      דליה ,תארת חוויה קשה.

      מאחר ויחסי מטפל במטופל נזקקים

      לאמון כה גדול,הרי שאירוע כזה בהחלט פוגע באמון ומיותר במיוחד

      כשצעירים ופחות מנוסים בנושא בחירת המטפל.

      אישית עברתי גלריה שלמה של מטפלים

      כמעט מכל האסכולות ב-30 שנה האחרונות

      והיה שם הכל. המטפל הראשון שלי [מבלי להזכיר את שמו]

      היה דומיננטי מדי עבור טיפול ראשוני,

      אומנם לזכותו כמה הישגים, אך גם כמה נזקים[אולי פעם אספר על זה]

      הגישה הפסיבית אך בטח לא הבעה קפואה, עשויה

      לפעמים לזרז את תהליך הטרנספרנס [לפחות אצלי זה עבד כך]

      אך אני חסידת התאמת מטפל על פי צרכים נקודתיים

      ובהחלט גם בעד החלפת מטפלים  ומתנגדת לטיפול ארוך שנים

      עם אותו מטפל.

      אין ספק שעצם כתיבתך מפנה מקום ומי יודע מה תזמיני למקום הזה

      מקווה שרק דברים טובים.

       

        13/4/10 14:20:

      כמה שזה מוכר, בהקשר אחר, ועדיין. הזכרת לי פסיכולוגים קהים שנתקלתי בהם שוב ושוב, עד שהחלטתי שאני זו שמראיינת אותם ולמזלי נתקלתי באחת שהייתה מספיק חכמה ורגישה כדי שאשאר ואעזר בה.אני מאוד מקווה שהצלקת הזו לא מנעה ממך לטפל בעצמך בעזרת פסיכולוג/ית אחר - טוב יותר.

      הלוואי שהטקסט המרגש הזה יגיע לכל פרח-פסיכולוגיה, כדי שיפנים את ההשלכות של התנהגותם מול מטופל (גם אם פוטנציאלי).

       

      וכל הכבוד על הפוסט והמייל. 

      פרופיל

      פוסטים אחרונים