| יושב על הספסל בעיירת הפריפריה שעברתי לגור בסמוך אליה לא משכבר. לא, בשונה מהרבה בני גילי בישראל, לא "הסתדרתי" בחיים: הוצאתי משכנתא, קניתי חצי דונם (כמה כיכרות, פסי האטה וכלבלב היי ביטי בם בם מאיקאה) ועשיתי את עצמי מושבניק לעת "זיקנה", אלא סתם לקחתי יוזמה והחלטתי להגשים חלום ילדות של ירושלמי ולגור ליד הים. בית מקסים, רחוב שקט (מדי), שכנים מחייכים - כמו בפרוספקט. אפילו הים כחול עמוק עם קצף לבן וגלים מתנפצים על שובר הגלים של הטיילת. מקסים. הפרוספקט לא שיקר. יום ד', אמצע שבוע, סידורים פה-שם וקצת זמן פנוי הביא אותי לספסל בלב ליבה של אחת השדרות המנומנמות ביותר בארץ, על אף זרם פיפי קבוע של נהר נשכח שמטפטף לו אט אט לים. המזג אוויר נאה ביותר עם רוח קרירה שמגיעה ממערב ואיתה רמז קטן לחום שיפקוד את באי השדרה הזו עוד חודש מהיום. בתי הקפה הומים ערב לא רב של דמויות צבעוניות, צבעוניות פחות וכאלה שהם ממש שחור-לבן. באופן כללי בתי קפה בפריפריה נראים כמו מעין משרד קליטה מפואר- יקים בני מאתיים על עקבים עם פיליפינית בת שתים-עשרה שותים הפוך לצד מרוקאים עבים ורוסים (הרבה רוסים) ונראה שכולם מכירים את כולם. עד כאן עדיין אין תלונות. בכלל, אני חייב להגיד, אין תלונות. רק תהיות על אורח החיים הרצוי והמצוי ומחשבות לגבי המהלכים העתידים לבוא. “U can fool some people sometimes, but U can’t fool all the people all the time”
|