| ביום השואה עמדנו דום וציינו בליבנו את מיליוני הקורבנות שעברו את מה שלא נתפס. נזכרנו בסיפוריהם הקשים של הניצולים, סיפורים של מחסור: של הפרדה מההורים, אבדן ילדות וחסכים של אוכל, יחס הולם וזכויות אנוש.
אני נעצרתי על המושג "מחסור" ואיך שמושג זה עדיין מלווה אותנו גם היום, כשכל דור אומר לעצמו: "לא עוד, הילד שלי לא יצטרך להבין את המושגים הללו. לילד שלי יהיה הכול!". דור הניצולים דאג לכך שילדיהם לא ידעו מחסור קיומי: שיהיה להם אוכל (ושיסיימו את כול מה שבצלחת), שתהיה להם מדינה משלהם שתכיר בזהותם היהודית, עם צבא שיגן עליהם, ושיהיה להם בית. הילדים גדלו והפכו להורים גם הם, הורים שרצו שלילדיהם תהיה אידיאולוגיה אך שיהיו גם משחקים ובגדים יפים וחינוך טוב. הם איחלו שילדיהם יגדלו למדינה ללא מלחמות, וקיוו שילדיהם יהפכו לרופאים ועורכי דין.
אנחנו אותם הילדים, "ההורים החדשים". אנחנו חיים בעידן של הורות מודעת, זכויות הילד ואינסוף אפשרויות. בימינו כשהורה טרי מחזיק את העולל הקטן בידיו הוא יכול להבטיח לו: "יהיה לך הכול!". הילד גדל, וכך גם שעות העבודה של הוריו במרדף להשיג עבורו עוד - צעצועים, בגדים, טיולים, שיעורים פרטיים, גאדג'טים ו. . . רק שיהיה כמו כולם, שיהיה לו הכול ו. . . שחס וחלילה, לא ידע מחסור! אי אפשר לטעות, זה נשמע טוב. במידה מסוימת זה גם נשמע כניצחון על אויבינו, ותלאות עמנו. אך זה מעלה את השאלה: האם אפשר הכול? האם זה טוב ליהודים? והאם זה החינוך האופטימאלי לילדינו?
המציאות מראה שאי אפשר הכול, מכמה סיבות: כסף, מקום אחסון בבית, זמן לעשות את כול מה שרוצים, ובגלל טריק זדוני שמראה לנו שככל שאנחנו נחשפים ליותר דברים אנחנו רוצים יותר דברים. גם ילדים יכולים להבין שאי אפשר להשיג את כול מה שרוצים. זה לא הופך את ההורים לפחות טובים או את הילדים לפחות מסופקים. להפך, ככל שילדים יבינו שלכל דבר יש ערך, הם ילמדו להעריך את מה שיש להם יותר.
אפשר להסביר את זה לילדים בצורות רבות: לדוגמה, מה עדיף לילד? את כול הדברים החדשים שהוא רוצה או לבלות זמן עם ההורים? משום שאם ההורים היו צריכים לספק את כול מה שהילד רוצה, וצריך (וכמובן יש את האחים) הם היו צריכים לעבוד כול הזמן בשביל זה - ואז לא היה להם זמן עם הילד.
אפשר לספר לילד שטוב להיחשף לדברים חדשים, ושזה בסדר לרצות את כול מה שנראה מעניין, אך צריך לזכור שאי אפשר הכול. לכן, הוא יכול לקחת אחריות ולבחור מה הוא מעדיף. אתם תוכלו לעזור לו להחליט. עזרו לו להבין מה גורם לו לרצות: אולי הוא מתחבר לפרסומת כי היא יפה או מעניינת? אך האם יש קשר למוצר? האם הוא עשוי להתאכזב? עזרו לו לקבל את ההחלטה שעונה על מה שהכי חשוב לו. הוא ירגיש סיפוק שהוא בחר את הדבר שהכי טוב בשבילו. ואם יטעה ויתאכזב ממה שבחר, הוא ילמד איך לכוון את עצמו טוב יותר בפעם הבאה.
מזמן לזמן, אפשר לעשות יחד עם הילד "ספירת מלאי" ולבדוק מה יש לו, כמה ובמה הוא משתמש. אם הוא לא משתמש, והוא מוכן לוותר על הצעצוע / ספר , אז אפשר לשתף אותו בתהליך של איסוף הדברים לתרומה. שירגיש שלדברים יש ערך, והמשך חיים, ושלא סתם זורקים אותם לפח. יש משפט שאומר ש:"משהו שנחשב לזבל אצל מישהו אחד יכול להיות זהב למישהו אחר". כך יוכל הילד להרגיש שהוא לוקח חלק בפעילות בעלת משמעות, ולכבד את הדברים שהוא מעביר הלאה.
אם יש לילד דמי כיס, אפשר לשתף אותו בהחלטת הקניה. אפשר לומר כהורה "יש לך הרבה משחקים עכשיו. אם אתה רוצה גם את זה, תצטרך להשתתף בקניה מכספך האישי". הילד יחשוב שנית עד כמה שווה לו המשחק. ואם אכן שווה, אז הילד עשה החלטה בוגרת ועצמאית וגם זה טוב.
דבר נוסף שאפשר לספר לילד, גם אם זה עשוי להישמע כקלישאה: שגם היום יש ילדים שחיים בתרבויות דלות באפשרויות. שמבחר האוכל והמשחקים ואפילו החינוך שלהם מוגבלים. חלקם צריכים לעזור בעבודה של ההורים, חלקם חיים בתנאים קשים. לכן, צריך לזכור להגיד תודה על מה שיש לנו, גם אם אין להם את כול מה שאנחנו רוצים.
המושג "מחסור" עדיין נוכח בתרבותנו. במסגרת מאמצינו לבטל ולמלא את החסר עלינו לזכור שגם מידתיות זה ערך חשוב וחיובי. זה שאנו רוצים שיהיה לילדנו את הכול והכי טוב, זה לא אומר ש"הכול" זה הכי טוב.
|
דןשקד
בתגובה על צרכנות זה לא רק קניות - חוגגים את יום "הצרכן הבינלאומי"
זכויות הפרט
בתגובה על על יום כיפור ומשחק ילדים
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יופי של פוסטים את כותבת. חותמת על כל מילה. חשוב מאוד ללמד אותם למתן את הצרכנות, כי אנחנו הורסים את הכדור. והטלויזיה מלאת פרסום בכל שניה ושניה שלה.
תודה
:)
המושג "אבל לכולם יש" באמת נשמע כטיעון חסום - ולעיתים משאיר הורים חסרי מילים. . .
זה מעלה לי כמה נקודות מחשבה:
1. הורים מגבילים ילדים בהרבה דברים ודווקא ממקום של דאגה לילד ורצון בטוב שלו, לא תמיד הילד שמח בהגבלה.
2. ללמד ילד שאי אפשר הכול זה למעשה ללמד אותו ערך, כך שגם בנקודת אמת יש לדבר על כך (וזה עשוי להתקבל בפרצוף כועס) אבל גם כשזה לא על עומד הפרק.
3. כשמגיעים לנקודת "חיכוך" שכזו אפשר לשים פחות דגש על ה"לא" ולנסות לפתח שיחה חיובית על הדברים שיש לילד, או לבדוק מה הם הדברים שמושכים אותו במה שהוא ביקש - אם זה תכונה כמו "זה יפה" או "זה נראה כיף" אפשר למצוא צורות יצירתיות אחרות כדי שיהיה לו משהו יפה בבית או שיהיה לו כיף.
יש משהו בדבריך, התחושה הסוביקטיבית היא אכן יחסית לתחושות אחרות שיש לי.
ובכל זאת, האם באמת צריך להרגיש שיש לי הכול? ואם כך ארגיש למה עוד אוכל לשאוף?
אמנם איני עדיין אמא, אבל מילדיהם של חברים ובני משפחה אני מתרשמת שאחת הבעיות היותר נפוצות הן שהילד רוצה משהו, זה רק בגלל שלילדים אחרים יש ו"להם קנו". ילדים קטנים נוטים לפעמים להרגיש תחושה של קיפוח אם הם רואים שילדים אחרים מקבלים דברים שלהם אין. לילד לפעמים קשה לקבל מבחינה רגשית את הסיבה הרציונאלית למה לא קיבל את מבוקשו ונדרשים מאמצים רבים כדי שיבין שאם משהו לא ניתן לו, זה לא בגלל שלא אוהבים אותו מספיק.
--
abc design - עגלות תינוק
רק למען החידוד ,
על מנת שלילד שלי לא יחסר כלום , או לחילופין יהיה לו הכל => הוא חייב לחוות את תופעת המחסור .
אסביר , "יש לי הכל" ,זאת תחושה סובייקטיבית יחסית
ולהיפך , "חסר לי". , גם היא תחושה סובייקטיבית יחסית
שתי התחושות הללו הן יחסיות האחת לשניה ,ולכן מבלי שארגיש את האחת לא תהיה לי אפשרות לחוש בשניה ולפיכך במצב דברים בו לא אחוש מידי פעם בחיסרון/גבולות/ , אף פעם לא יהיה לי הכל .
לא רק זאת וזה העיקר , מאחר וראינו כי ערכו של " יש לי הכל " נגזר מערכו של "המחסור" בו ננסה לאמוד על היחסים בינהם:
ככל שאני מרגיש בחסרונם של דברים מסוימים , כך כאשר אני מקבל את אותם דברים מאוחר יותר , הרבה יותר קל לי לחוש "שיש לי הכל "
ולכן על מנת לחוש שיש לי הכל , אני חייב לשמור על מחסור מסויים ( ברמה סבירה ) שאם לא כן גם רמה אין סופית של טובין לא תגרום לי להרגיש שיש לי הכל.
תודה על הפוסט החשוב הזה! אין ספק שאנחנו צריכים להזכיר גם לעצמנו מדי פעם מה הכי חשוב, ולברך יום יום על כל הדברים הטובים שיש לנו. ובהתנהלות מול הילדים, אין ספק שהורה שבטוח בכך שהוא עושה כמיטב יכולתו, לא יבהל מדרישות מופרזות, או "טענות קיפוח" שנשמעות מדי פעם מהדור הצעיר, (ע"ע "כל הכתה נוסעת לחו"ל"...), ואפשר בחיוך ובאמפטיה להכיל את התסכול. הם ילמדו להעריך את הגישה הזאת עוד יותר מוקדם ממה שאנחנו חושבים.
בנושא דמי הכיס: טיפ מצויין שעובד מעולה. ברגע שהילדים צריכים לבחור כיצד לנצל את כספם שלהם, הם מתנהלים בצורה כלכלית ומחושבת וגם מאד גאים בכך שרכשו לעצמם משהו לבד אחרי שהצליחו לחסוך. (אפשר לעודד חיסכון על ידי קביעת יעדים ואז להשלים להם סכום מסויים (כמו ריבית על חסכון).
תודה על התגובות,
המושג שעולה מכולן הוא "איזון" - דרך המלך
פוסט חשוב ביותר!
רצוי ומומלץ להקצות
זמן איכות של חוויות משותפות להורה ולילד.
זו הנתינה האמיתית. הרבה מעבר לחומר...!!!
(מוזמנים להציץ בקישור).
ועוד לא דיברנו על הפיצוי שההורים מנסים לפצות את ילדיהם על כך שהם לא נמצאים בבית, עובדים שעות רבות ונעדרים מהבית.
כדי לפצותם על כך, ההורים מאפשרים הכל, נמנעים מעימותים ומפנקים את הילדים ללא גבולות.
איזהו עשיר? - השמח בחלקו.
מסכימה אתך מאד ..... יש בטוי כזה הנקרא:"good enough mother "כלומר אם טובה אינה זו המושלמת אלא הטובה דיה....
הורות טובה היא הורות שמדי פעם גם מתסכלת , אך מתסכלת במידה , מידה כזו שהילד יכול להכיל .
אפרת גל www.efratgal.co.il
אכן בדיכוטומיה שבין החומר לרוח מרבית ההורים נותנים בעיקר חומר.
לתת מרוחם דורש השקעה גדולה בהרבה. המושג "איכות" לא מתחיל להתקרב לזה
מסכימה אתך מאד.הפוסט הזה חשוב ביותר. מקוה שהרבה אנשים/הורים יקראו אותו