אני נעצרתי על המושג "מחסור" ואיך שמושג זה עדיין מלווה אותנו גם היום, כשכל דור אומר לעצמו: "לא עוד, הילד שלי לא יצטרך להבין את המושגים הללו. לילד שלי יהיה הכול!".

דור הניצולים דאג לכך שילדיהם לא ידעו מחסור קיומי: שיהיה להם אוכל (ושיסיימו את כול מה שבצלחת), שתהיה להם מדינה משלהם שתכיר בזהותם היהודית, עם צבא שיגן עליהם, ושיהיה להם בית. הילדים גדלו והפכו להורים גם הם, הורים שרצו שלילדיהם תהיה אידיאולוגיה אך שיהיו גם משחקים ובגדים יפים וחינוך טוב. הם איחלו שילדיהם יגדלו למדינה ללא מלחמות, וקיוו שילדיהם יהפכו לרופאים ועורכי דין.

אנחנו אותם הילדים, "ההורים החדשים". אנחנו חיים בעידן של הורות מודעת, זכויות הילד ואינסוף אפשרויות. בימינו כשהורה טרי מחזיק את העולל הקטן בידיו הוא יכול להבטיח לו: "יהיה לך הכול!". הילד גדל, וכך גם שעות העבודה של הוריו במרדף להשיג עבורו עוד - צעצועים, בגדים, טיולים, שיעורים פרטיים, גאדג'טים ו. . . רק שיהיה כמו כולם, שיהיה לו הכול ו. . . שחס וחלילה, לא ידע מחסור!

אי אפשר לטעות, זה נשמע טוב. במידה מסוימת זה גם נשמע כניצחון על אויבינו, ותלאות עמנו. אך זה מעלה את השאלה: האם אפשר הכול? האם זה טוב ליהודים? והאם זה החינוך האופטימאלי לילדינו?

המציאות מראה שאי אפשר הכול, מכמה סיבות: כסף, מקום אחסון בבית, זמן לעשות את כול מה שרוצים, ובגלל טריק זדוני שמראה לנו שככל שאנחנו נחשפים ליותר דברים אנחנו רוצים יותר דברים. גם ילדים יכולים להבין שאי אפשר להשיג את כול מה שרוצים. זה לא הופך את ההורים לפחות טובים או את הילדים לפחות מסופקים. להפך, ככל שילדים יבינו שלכל דבר יש ערך, הם ילמדו להעריך את מה שיש להם יותר.

אפשר להסביר את זה לילדים בצורות רבות: לדוגמה, מה עדיף לילד? את כול הדברים החדשים שהוא רוצה או לבלות זמן עם ההורים? משום שאם ההורים היו צריכים לספק את כול מה שהילד רוצה, וצריך (וכמובן יש את האחים) הם היו צריכים לעבוד כול הזמן בשביל זה - ואז לא היה להם זמן עם הילד.

אפשר לספר לילד שטוב להיחשף לדברים חדשים, ושזה בסדר לרצות את כול מה שנראה מעניין, אך צריך לזכור שאי אפשר הכול. לכן, הוא יכול לקחת אחריות ולבחור מה הוא מעדיף. אתם תוכלו לעזור לו להחליט. עזרו לו להבין מה גורם לו לרצות: אולי הוא מתחבר לפרסומת כי היא יפה או מעניינת? אך האם יש קשר למוצר? האם הוא עשוי להתאכזב? עזרו לו לקבל את ההחלטה שעונה על מה שהכי חשוב לו. הוא ירגיש סיפוק שהוא בחר את הדבר שהכי טוב בשבילו. ואם יטעה ויתאכזב ממה שבחר, הוא ילמד איך לכוון את עצמו טוב יותר בפעם הבאה.

מזמן לזמן, אפשר לעשות יחד עם הילד "ספירת מלאי" ולבדוק מה יש לו, כמה ובמה הוא משתמש. אם הוא לא

 משתמש, והוא מוכן לוותר על הצעצוע / ספר , אז אפשר לשתף אותו בתהליך של איסוף הדברים לתרומה. שירגיש שלדברים יש ערך, והמשך חיים, ושלא סתם זורקים אותם לפח. יש משפט שאומר ש:"משהו שנחשב לזבל אצל מישהו אחד יכול להיות זהב למישהו אחר". כך יוכל הילד להרגיש שהוא לוקח חלק בפעילות בעלת משמעות, ולכבד את הדברים שהוא מעביר הלאה.

אם יש לילד דמי כיס, אפשר לשתף אותו בהחלטת הקניה. אפשר לומר כהורה "יש לך הרבה משחקים עכשיו. אם אתה רוצה גם את זה, תצטרך להשתתף בקניה מכספך האישי". הילד יחשוב שנית עד כמה שווה לו המשחק. ואם אכן שווה, אז הילד עשה החלטה בוגרת ועצמאית וגם זה טוב.

דבר נוסף שאפשר לספר לילד, גם אם זה עשוי להישמע כקלישאה: שגם היום יש ילדים שחיים בתרבויות דלות באפשרויות. שמבחר האוכל והמשחקים ואפילו החינוך שלהם מוגבלים. חלקם צריכים לעזור בעבודה של ההורים, חלקם חיים בתנאים קשים. לכן, צריך לזכור להגיד תודה על מה שיש לנו, גם אם אין להם את כול מה שאנחנו רוצים.

המושג "מחסור" עדיין נוכח בתרבותנו. במסגרת מאמצינו לבטל ולמלא את החסר עלינו לזכור שגם מידתיות זה ערך חשוב וחיובי. זה שאנו רוצים שיהיה לילדנו את הכול והכי טוב, זה לא אומר ש"הכול" זה הכי טוב.