מאז שאור הגיע אלינו ידעתי שהוא הגיע להיות המורה שלי. אם אתה מוכן ללמוד מהילד שלך אז כבר עשית 90% מהעבודה שלך כהורה. הילדים של היום, ילדי הקשת, הקריסטל והאינדיגו, יודעים להדריך אותנו בתפקידנו כהורים ודי להקשיב להם על מנת לדעת איך לגדל אותם.

אני רוצה לשתף אתכם בתובנה שקיבלתי באחרונה מהבן שלנו.

אור, כשהוא רוצה משהו, הוא יעשה כל דבר אפשרי על מנת להשיג את רצונו, הוא יתחיל בלהביע את רצונו במילים, אח"כ הוא יעבור למשא ומתן ולאחר שגם זה וגם זה לא עובד מתחילות המניפולציות: בכי, "אני לא חבר שלך", נפילה על הרצפה וזריקת דברים

בזמן האחרון, כאשר אינני מתכוון להענות לרצונו של אור אני אומר לו משפט שקראתי באחד מספרי הילדים: "אתה יכול להשאר עם הרצון". אור עדיין מנסה עוד קצת מניפולציות אבל הוא מבין שהמשפט הזה אומר: "לא יעזור לך שום דבר". בשלב הזה הוא אומר: "אני זורק את הרצון" (או אני שובר את הרצון).

לאחר אמירה זאת הוא מפסיק את המניפולציות וחוזר להיות חבר שלי. הוא מחייך מחבק ועובר לרצון הבא.

מהי התובנה שקיבלתי מהתנהגות זאת?

הילדים של היום (אם לא שוברים את הרצון שלהם לחלוטין) יש להם כח רצון אדיר. הם מחוייבים עד הסוף למטרה שלהם. הם יעשו הכל על מנת להשיג את המטרה.

אולם, כאשר מתברר להם שלמרות כל מאמציהם הם לא ישיגו את מטרתם הם פשוט יעברו הלאה.

ומה איתנו הבוגרים?

אנחנו, הרצון של רובנו די חלש, אנחנו לא ממש עושים הכל, הכל על מנת להשיג את המטרות שלנו. אנחנו נכנעים לנוחות, לפחדים ולשדונים אחרים.

ומצד שני כאשר אנחנו לא משיגים את מטרתנו? אז אנחנו נושאים את התחושה לאורך זמן ארוך (ולפעמים למשך כל חיינו), אז אנחנו שומרים את האכזבה, את הרוגז ואת הטינה.