לפעמים חושבים: די. נמאס לי. אני הולך.

אחרי X שנים אני כמה והולכ/ת. אין לי יותר כוח לבלאגן. לכעסים.

אני לא מקבל מילה טובה. לא מעריכים אותי. אני לא ממצא את עצמי.

אני יכול לקבל יותר (כסף) במקום אחר.

ואז, ברוב המקרים קמים והולכים ואחרי זה מחפשים

או מחפשים, מוצאים, קמים והולכים.

בחלק גדול של המקרים מגלים אחרי שנה, או 3 שנים

או 3 חודשים, או 3 ימים

שהדשא של השכן לא ירוק יותר.

הבוס החדש שהיה מקסים בראיון עבודה

מתגלה כאחד עם בעיות אחרות, של יציבות או כעס או חוסר הקשבה.

האנשים, כאנשים, עם אותן בעיות או בעיות אחרות.

והמילה טובה שלא קיבלת במקום הקודם? אתה מגלה שיותר טוב לתת לעצמך מילה טובה

מאשר לחכות לקבל אותה מהבוס.

כמו בזוגיות, הפתרון הוא להביט פנימה. לתוכו. לחפש ולראות את הטוב.

לא להתיחס כמובן מאליו, ליציבות, משפחתיות, חדר, פינה, או בכלל לעובדה

שיש לך עבודה.

שיכרון הידע, שיכרון המעמד, שיכרון "הקידום", שיכרון המילה טובה

שולח אותנו החוצה, ואנו נשארים שנה ויותר בבית, ללא עבודה

ולפעמים לעולם לא חוזרים למעגל העבודה ולמסלול הקריירה שבנינו בעמל רב.

אפשר לבנות תחביב מחוץ לעבודה. אפשר לחתור לפרויקט שיעניין אותך.

לא חייבים לחפש את הריגושים בתפקיד הישיר - דווקא בעבודה יש מקום לגיוון

אם מחפשים - מוצאים. אם מבקשים שוב ושוב - מקבלים.

מילה טובה? תגיד אותה לעצמך. שבני זוגנו יגידו לנו מילים טובות.

או שנלמד את הבוס שלנו - כן כן, אנחנו נקח אחריות ללמד את הבוס שלנו לומר

תודה, כל הכבוד, עבודה יפה!

כשאנחנו צעירים יש לי אספיראציות וחלומות מסוכנים לכבוש את העולם ולהיות מנכ"לים.

שניהם מיותרים. אנו מחפשים שקט ואושר ולא יודעים איפה ואיך לייצר אותו.

חושבים שנמצא אותו במקום אחר אם הוא איננו כאן.

לפעמים לא כדאי בכלל להתקדם קדימה, אלא הצידה. לתפקיד חדש שתהיה בו טוב.

לפעמים אם מתקדמים - מתקדמים לנקודה שאתה בכלל לא טוב בה.

אנו אמורים להתקדם לנקודה שאנו מבצעים ומצליחים בה הכי הרבה.

אולי זה בכלל לא קדימה ... אלא אחורה (לכאורה).

איני אומר להישאר ולמות באותו מקום. אבל להיזהר.

לא לקפוץ. לא לזגזג. לשמור על מה שיש לך. לראות את כל התמונה.

לא לתת לטעויות אגו לגרום לנו להישאר בבית שנה וחצי ולדפוק מסלול קריירה

או יציבות ואיכות חיים של מקום עבודה קיים.