אף אחד, אבל אף אחד בעולם כולו (טוב, לפחות בכל החלקים שלו שביקרתי בהם), לא עושה פיצה טובה כמו שאבא שלי הכין. הוא אמנם נפטר מן העולם הזה לפני המון שנים (23 למקפידים) אבל אני עדיין זוכרת את הטעם שלה. ואני גם עדיין נוהגת לציין (לפחות עם עצמי) את יום ההולדת שלו.

זה היה בסוף השבוע האחרון. הגעגוע אליו שמזה זמן התרגלתי לבנאליות שלו קיבל תפנית מוזרה הערב. אבל לזה אגיע בסוף.   בפעם הזאת "ציינתי עם עצמי" את יום ההולדת של אבאשלי בערב מוזיקה עם המנומש שלי בתאטרון תמונע. הגעתי לשם בעקבות אחת ההזמנות מיני רבות שאני ועוד אלפי אנשים מקבלים מדי יום בפייסבוק. הבחירה דווקא בהזמנה הזו הייתה בעיקר בגלל התזמון. התאים לנו, מוזיקה ביום שישי בערב. הערב לא היה אחיד ברמתו, בלשון המעטה, אבל אני והמנומש חזרנו בלילה מרוצים כי התוודענו להרכב אחד ממש ממש מוצלח ומעניין שלא הכרנו: Pits .  

בעוד שמהמוזיקה הזו מאד נהניתי - מוזיקה מסוג אחר מאד עצבנה אותי השבוע. היכן שאני גרה ישנו אדם שמתגורר ממש מולי ומתאמן מדי יום שעות ארוכות בנגינה על פסנתר ולרוב אלה מנגינות עליזות המתגברות מאד והופכות לבומבסטיות של אי אילו מלחינים גרמניים. לצערי, הוא לא מנגן טוב כל כך. לא. הוא מנגן ממש גרוע. ביום יום אני מבליגה כי אם לא יתאמן איך ישתפר? וחוצמזה זו זכותו (אלא אם כן מתישהו ארדן יצליח במזימות שלו לשלול אותה ממנו ומאחרים). אבל השכן הזה הגזים. הוא "התאמן" גם בערב יום השואה. זה הרתיח אותי. ממש ממש הרתיח אותי. לא הספקתי לומר לו דבר על אטימותו כי שכן אחר מהבנין שלו עצמו כבר עשה זאת ובא שקט וניתן היה לפחות במעט, לכבד את זכרם של הרבים כל כך שכבר אינם אך בשל יהדותם.  

שלשום בערב, ישבנו שלושה עייפים אחרי יום ארוך. למרות שמאד מאד מאד רצינו את הפיצה הנהדרת של ג'וזפה (ויטל 3 בפלורנטין), נכנענו לעייפות (אין משלוחים – ובמקום עצמו תמיד צפוף מאד וצריך להמתין המון זמן) והסתפקנו בארוחת ערב קלה מאולתרת (לא ממש בריאה יותר מפיצה אבל טעימה מאד). עם הקפה כבר השתוקקנו למשהו מתוק. בדיוק חבר טוב קפץ לבקר והביא אתו (בלי שום תיאום מראש) ופלים בטעם שוקולד מהסוג המעולה פלוס.  

ללא כל הכנה או כוונה הערב התפתח למעין פאנל פוליטי של ממש. ויכוחים עד לב השמיים על ימין ושמאל (או עצם קיומם), גזענות, אפליה, צדק חברתי (ובעיקר העדרו) מי אשם בכל ולמה וכו' וכו'. אבל בעיקר (וזה מה שמבחינתי הצדיק בסופו של דבר את כל האנרגיה שנשפכה שם) – מה ואיך לעזאזל צריך לעשות כדי שנוכל לחיות בחברה "נורמלית" יותר.

זה לא שעלינו על פטנט וזה שלא גילינו יבשות עלומות אבל הצלחנו ארבעה אנשים שדעותיהם מאד שונות להזיז משהו אצל כל אחד. לתפוס ולו מעט מהבסיס להשקפת העולם של האחר. זה לא הפך אותנו למיני קהילה מאוחדת פתאום בדעותיה או דרכיה אבל כן במטרותיה.

ואתם יודעים מה, זה בסדר. כי לכל הפחות, כל אחד מאיתנו זז טיפה (טיפונת) מהנחרצות המקורית. וזה חשוב. זה חשוב מאד אפילו. כי זה יוצר שייכות. וזה שם בי אופטימיות שאפשר. כן, אפשר לשנות. אפשר לא להסתפק בחברה המפורקת והחולה שאנו חיים בה. אפשר וחובה לתקן אותה.

אף אחד מארבעתנו לא פוליטיקאי ולא לוביסט ולא מעצב דעת קהל.  אבל איכפת לנו. איכפת לי. וכואב לי כל יום כשאני קוראת או שומעת חדשות. איכפת לי בכל פעם שאני רואה אטימות או שחיתות (ולאו דווקא הפרשיות האלה הגדולות שכולם שומעים עליהן. אלא דווקא זו שבאה לידי ביטוי בקטנה ביוםיום בכל רחוב ובכל מסדרון ובכל בנין בחברה הזו כמשהו שהפך לערך בפני עצמו). כי לא. לא רק הפוליטיקאים שלנו מושחתים. אלא אנחנו. הם רק מייצגים אותנו. הם משקפים את מה שהחברה הזו הפכה להיות מבוססת עליו. ויש להפסיק עם זה. בגן, בבי"ס, בצבא, ברחוב, במקומות העבודה וכו' וכו'. לא רק כשזה נוגע לנו באופן אישי אלא דווקא כשזה לא נוגע לנו באופן אישי.   

הערב היינו, המנומש ואני, במשחק הכדורגל בו גברה הפועל ת"א 2:0 על בית"ר ירושלים. הייתה שם אווירה מדהימה. בכל מובן. זה ממש לא משחק הכדורגל הראשון שנכחתי בו אבל זו הפעם הראשונה שממש הייתה לי "זהות כדורגל". עטיתי על עצמי חולצה אדומה. זה לא דבר של מה בכך. אני באה ממשפחה שבה רוב אוהדי הכדורגל הם בית"רים. גם אם (ורובם זה כך) אין קשר בין הזהות הזו שלהם לבין תפיסותיהם הפוליטיות.

היריבויות ההיסטוריות והשנאה בין קבוצות הכדורגל המובילות בארץ ייצגו פעם משהו הרבה יותר עמוק משיוך גאוגרפי שהוביל לאהדה של זו או זו. פעם, הצבע אמר עליך יותר. זה אמר גם לאיזה מעמד חברתי אתה שייך. זה אמר גם מה אתה חושב שצריך לעשות בארץ הזו מבחינה מדינית, כלכלית ואפילו צבאית – כלומר למי אתה מצביע בבחירות.

השונות הייתה אמיתית. השונות הייתה בהשתייכות למועדון שיש לו לא רק צבע שירים ודגל אלא גם אג'נדה חברתית של ממש. כיום, נערים צעירים הם אוהדים "שרופים" ולא משנה באיזה צבע ואין להם שמץ של מושג מה מייצגים השמות של קבוצותיהם. זה עצוב.

במיוחד, שהיו רגעים שהקהל (גם האדום וגם הצהוב) היה ממש מפחיד בעיניי. לשבריר השנייה זה נראה (גם אצל האדומים וגם אצל הצהובים)  כמו חיילים מאומנים של הצבא הארור שהביא עלינו את השואה. 

חששתי מכוחו של קומוניטאס שמבוסס על מטען שלילי, כשנאת האחר. האיחוד הזה, נהרות אדם ששרים בקצב אחיד, קופצים ועיניהם יוקדות לא רק מהתרגשות. אלא גם ובעיקר משנאה. חלק מה"ברכות" היו איחולי מוות כאלה ואחרים, ניאו נאצי זה, קומוניסטים וכו וכו' .

גם אני שרתי (בהשמטת מילים ומשפטים שאני לא מוכנה לשאת בפי). ואפילו קפצתי והתחבקתי עם המנומש ועם אחרים כשדדי וגילי הכניסו את הגולים. שרקתי בוז כשמאיר לוי שפט באופן לא הוגן.

ומדי פעם חשבתי לעצמי, כמה חבל שאבא שלי לא פה אתי. ואז לא היה לי בכלל משנה צבע החולצה. פתאום הגעגוע הספציפי הזה לאבא שלי חידד לי עוד יותר שאנחנו פשוט רוצים וצריכים לשמוח ביחד, לכאוב ביחד. היחד. תחושת שותפות הגורל. בסופו של דבר, היה מאד שמח הערב בבלומפילד. וגם אחר כך. 

טוב,  בכל זאת אנחנו בדרך לדאבל... 

אני לא קומוניסטית. מעולם לא הייתי. אני גם לא משהו מוגדר אחר. אבל אני מבינה היטב את הצורך של צעירים להשתייך לקבוצה. לקומונה. למשהו שגדול מהם. אנחנו כחברה צריכים שתהיה לנו אפשרות לחוות קומוניטאס חיובי. לא רק בעת מלחמה. ולא רק בשנאת היריב במגרש הכדורגל. נכון שאנחנו הכי טובים בפיתוחים טכנולוגיים ויש לנו קולנוע מצויין ומוזיקה נהדרת ואפילו מצאתי כמו שהבנתם פיצה מעולה כמעט כמו שאבא שלי היה מכין אבל עדיין אפשר שהחיים כאן יהיו טובים יותר. הרבה יותר. מגיע לכולנו. אז אולי הגיעה העת למהפכה או לפחות לשינוי של ממש?

אלונה בר יוסף