לקחת צעד אחד גדול מאד אחורנית, לצאת לרגע מעצמי ולבחון את המציאות שמסביבי.

בדרך כלל קורה לי הדבר בימים מאד מסויימים, ימים של זכרון, ימים בהם השיכחה נשכחת.

השבוע שבין יום השואה ליום הזכרון ליום העצמאות.

והייתי רוצה כל כך לקחת את הימים האלה ולמתוח אותם.

הייתי רוצה כל כך לקחת את התחושות האלה ולמרוח אותן.

להוציא את הזכרון ואת אוירת הרחמים ולפרוש אותם על פני המון ימים.

ומאז שהייתי קטנה וזה היה מזמן הטריד אותי המעבר מעצב לשמחה, מיגון לצהלה, כאילו תוחמים לנו את הזמן ואומרים: עד כאן, ובשפה המליצית יותר: "ובמותם ציוו לנו את החיים".

הייתי בת עשרה כשנחשפתי למוות הראשון של מי ש"סימנתי" כאהבתי הראשונה, ומת לפני שהספקנו להבין האם זו אהבה......

מלחמת יום הכיפורים........

השנים מעצימות את הכאב.

מעצימות מכיוון שמאז עברו הרבה שנים, ועוד כמה מלחמות, ועוד כמה מבצעים, ועוד כמה פיגועים, בהם קופדו חייהם של אחים של...... ובנים של........ וחברים........

שנים בהן נולדו ילדיי, ובגרו ועשו צבא, ועושים מילואים, והמציאות אינה משתנה.

המציאות נותרת להיות לוחמנית, צעקנית, מסוכסכת ומסובכת, ובעיקר - ממשיכה לגבות מחיר יקר של בנים של...... ואחים של........ וחברים........

וההורים, שקיוו אחרת, שקיוו לטוב, שקומתם שחה ושיערם הלבין, שמתיהם קמים לפניהם ומזכירים להם את עברם, את חייהם עד אותה נקודה שבה עצר הכל, שבה נדמו.......

ומשנה לשנה השבוע הזה קשה לי יותר ויותר........

ואיני יכולה להפריד בין יום השואה ליום הזכרון, איני יכולה לחתום את הזכרון, הוא זולג מיום אחד למשנהו ומתפרש לו בעצב שקט לאורך כל הימים שבין האחד לשני.

ותמיד בשבוע הזה מתחדדת בי ההבנה כמה אנחנו לא סובלנים האחד לאחר.

כמה אנחנו קיצוניים ומקצינים מציאות קיצונית ממילא

ועולות בי מילותיו של יורם טהר לב שדיבר על ההבדל בין מה שהיינו למה שנהיינו.

פעם היתה נתינה: קרפלאך, פרפלאך, קניידלאך, רוגלאך........

היום כולם רוצים רק לקבל: ביסלי, קינלי, כיפלי, פרילי...........

"אני" במקום "אנחנו",

"שלי" במקום "שלנו",

"לי" במקום "לנו",

ואם אני ואת/ה לא נשנה את המצב

אני ואת/ה נשקיע את כולנו באותה ביצה עכורה שאין בה ולו טיפת זהב....