כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (24)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      30/4/10 12:02:

    ראשית סליחה על האיחור קוכליאה, יש לי בעיה עם

    הדואר האלקטרוני שלי ואני לא מקבל דיווח מהקפה על

    הנעשה בבלוג שלי ועל הבלוגים של ידידיי. לכן עד עתה

    לא הצלחתי למצוא את תגובתך,

    תודה קוכליאה עבור ההתעניינות והמלים החמות.

      23/4/10 21:37:


    חוויה בהחלט יוצאת דופן להתמודד איתה בכתיבה!

    סיפור מיוחד ומרשים!

    אהבתי!

     

    שבוע טוב לך!

     

    איריס

      17/4/10 07:31:

    אני מבין בהחלט את הרגשתך אילנה ומסכים אתה. גם אני

    איני מקנא במובן השלילי של המלה. אני מתפעל, גם מנסה

    להבין כיצד הושגו ההישגים הגורמים להתפעלותי ודוחף את

    עצמי לשיפור יכולותיי. אני שמח מאוד שנהנית מהסיפור שבו

    התאמצתי להביע את ההתפעלות האישית שלי מציוריהם של

    וולאסקאז וגויה. תודה מקרב לב אילנה ושבת שלום. 

      17/4/10 07:23:

    תרשי לי להשתתף בדיון לולה ותודה עבור ההזדמנות!

    למרות ההדגשה המאוד דרמטית בסיפור הדימיוני שלי,

    ההתפעלות הראשונית מסתיימת בקנאה והתוצאה לא

    חייבת להיות תמיד הרס עצמי. זה כבר תלוי באדם אם

    הוא אמן ונקלע לנסיבות דומות. אני למען האמת כתבתי

    את סדרת הסיפורים הקצרים הראשונים שלי שעסקו רק

    באמנות, כתגובה להתעלמות עד כדי זלוול של אמנים,

    אוצרים, מנהלי מוזיאונים מאמנות העבר. והסיפור הזה

    כאמור מתאר מקרים מסוימים של אמנים ששהו בספרד

    מספר חודשים כמעין השתלמות אישית; הם לא ביטלו את

    הביקור שלהם והמשיכו לשהות ולבקר עד תום הזמן שקצבו

    לעצמם, אולם כאשר חזרו לארץ הם התקשו לחזור לצייר

     וההתאוששות שלהם לקחה כמה חודשים טובים. ושוב 

    המון תודות לולה ושבת שלום.

     

     

      16/4/10 22:17:


    כמעט ולא נעים לי לחשוב בקול רם...

     

    כשאני עומדת מול יצירה נפלאה, אני נהנית ממנה

    וחושבת: איזה יופי. מישהו צייר את זה.

    כשאני קוראת ספר המעורר בי כל נים רדום, או אחד כזה שלא ידעתי על קיומו,

    אני חושבת: איזה יופי. מישהו איתגר את עצמו ויצר משהו נפלא שמאתגר גם אותי.

    (אני מתחילה לחשוב שאולי יש לי 'בעיה' בכך שאני לא מקנאה:))

     

    למרות הנ'ל, אני יכולה להבין את הדמות שבסיפור.

    אני מניחה (יותר נכון, מקווה) שהמפנה הזה גרם לו לאתגר את עצמו בצורה חיובית.

     

    ממתינה להמשך...

      16/4/10 18:24:


    יפה מאד קדמן!

    פרק עם הרבה תבונה ועל הרעיון אפשר לנהל יופי של דיון.

    קנאת סופרים מרבה חכמה > הבאתה אותה בהפוכה.

     

    זו קנאות שהביאה להרס עצמי, כי זכרתי את הגיבור שלך, בעל חשיבות עצמית גבוהה ואגו נפוח כאשר דחה על הסף את הצעתו של אותו תעשיין לצייר עבור מפעלו.

    אני מדברת בקול רם ומעלה השערה, שגיבורנו הצייר נהג כפי שנהג מעצם היותו גם בגיל חמישים (גיל מעבר עבור גברים ולא רק נשים). כל חייו צייר והוחמא והנה לפתע פתאום מבין שכל ציוריו עלובים בהשוואה לציירים מפורסמים...

    עבורו לא קיימת יותר השאלה: "מה תרצה להיות ילד כשתהיה גדול?". הוא כבר מיצה את חייו בתור אמן. אגב, זה לא אומר שאני מסכימה לנקודת הראות הזאת.

     

    למעשה הסיפור שלך תופס לגבי כל אמנות ולא רק ציור. זו אנלוגיה יפה גם לכתיבה.

     

    שבת נעימה,

    לולה

     

     

     

      16/4/10 13:49:

    סקירה מאלפת צבי ונכון לגבי אדם רגיל זו  תחושת

    התעלוץ, עבור כל אמן בתחום אחר זו השראה, עבור

    צייר זו או זעזוע שגורם לחפש "דרך אחרת" דוגמת 

    וסילי קנדינסקי שהמציא את "קו-נקודה-קו" תחילת 

    האבסטרקט, או דחף חיובי להגיע להישגים.

      16/4/10 11:25:
    תיארת נפלא סיפור מסע בעולמות הרוח והחיבור האבסוליטי של המתבונן על היצירות ואת התחושות שעולות וצפות, תוך כדי קריאת הדברים נזכרתי בתחושות שצפו לעיניי לנוכח אותה התבוננות ביצירות מפורסמות, חלק מהיצירות בהחלט גרמו לתחושות מעורבות, בהמשך ושלא במודע הן אפילו שימשו השראה ליצירות שכתבתי, דרך הסיטואציה הזו הגעתי למסקנה שלאומן קשה לברוח מעצמו, הדברים יפגשו בו היכנשהו ומתישהו. מרתק.
      15/4/10 19:47:

    אני שמח שנהנית איתן והתיאורים העניקו לך את התמונה

    המלאה של המוזיאון המופלא הזה.

      15/4/10 16:40:

    לקחת אותי לסיור מהנה.אהבתי את תאורך הפלסטים.כל הכבוד חיים.
      15/4/10 16:07:

    יש בפראדו  אגף לאמנות מודנית כולל סלוודור דאלי וגם פיקאסו

    בין השאר OCN, אני הקדשתי את רוב ביקורי למייסטרים, באגף

    האמנות המודרנית ביליתי זמן ביותר עקב ההצצה בתמונתו של 

    פיקאסו "העלמות מאוויניון", שלי נראתה כמו לעג סמוי של האמן

    לציבור. באשר לגיבור הסיפור שלי חזון, אז היו לפחות שני מקרים

    ידועים של אמנים ישראלים שחזרו מהפראדו במצב דומה - אולי

    פחות דרמטי, אך לקח להם כחצי שנה עד שהם היו מסולגלים 

    לחזור לצייר. תודה רבה עבורחוות דעתך OCN.

      15/4/10 13:08:

    חבל שהוא הלך לראות את המוזאון של גויה עם התמונות המפחידות. לא היה שם משהו של סלואדור דאלי או משהו אחר.

    טוב שחזר הבייתה בסוףפ . כי לפי איך שתארת אותו. הוא כבר היה צריך להתאשפז מרוב לחץ

    קריצה
    אוסי

     

      15/4/10 06:48:

    בהחלט גרייס את צודקת גם אם אמן שהאמין שהוא בשיא

    הקריירה שלו נקלע לזעזוע, המונע ממנו לצייר כמה חודשים

    טובים, ועל סמך מקרים אמיתיים כאלה כתבתי בין השאר

    (לי לא הייתה בעיה כזו, הייתי רק בתחילת הדרך), לאחר 

    זמן מה הוא מתאושש ואף מוצא כוחות לעשות יותר. אני 

    מסכים אתך.

      15/4/10 02:37:
    הכתוב מתאר היטב את נקודת המבט של המתבונן,יפה,לא תמיד יצירות מופת מסרסות יוצרים לפעמים הפעולה הפוכה וזרם של אדרנלין יצירתי טורף את הנשמה וגורם לך ליצור כי הרי אין השראה יותר גדולה מיוצרים גאונים,שבוע טוב,,
      14/4/10 21:02:

    תודה מקרב לב יונית, חזון הפיקטיבי שלי נאלץ לסבול ייסורי

    איוב, אולם עבורי ועבור כל שוחר אמנות חוויה שכזו, אם

    זה במדריד, פריז רומא או פירנצה, או כל עיר מרכזית אחרת

    באירופה, לחזות ביצירות המדהימות הללו זה עובנ והתעלות

    נפש.

     

      14/4/10 20:46:

    מצטרפת לדברי חברי, תענוג!
      14/4/10 20:41:

    את גורמת לי עונג רב ענתי אני מודה לך מאוד. נכון זה שכרון

    חושים לעמוד מול יצירות מופת ולהתפעל, ולשאול את עצמך

    האם ידי אדם יצרו אותן. אני זוכר את עצמי ניצב בלובר בפריז

    מול ההעתק של פסלו של מיקל אנג'לו "דויד" שגובהו ארבעה

    מטרים ויפי אבריו מדהימים,את הגאווה כיהודי וכישראלי בה

     חזיתי בפסל המדהים הזה.

      14/4/10 20:33:

    אני שמח מאוד 'מירי מרחוק' שהצלחתי להעביר את רשמיי

    האישיים (שהיו אומנם הרבה פחות דרמטיים, אך לא פחות

    נרגשים). אני ראיתי בסדרת הסיפורים שעסקו באמנות מעין

    מאבק כנגד דעות של אמנים מודרניים, שכינו את האמנות

    הפיגורטיבית כארכאית ואפילו דקאדנטית - שערי לנפשך. אני

    סבור שצריך לשמר את מסורת העבר, את חוקי הזהב של

    עידן הרנסנס ולשאוף לחזור על ההישגים הללו גם בתקופה

    המודרנית הזו.

      14/4/10 19:37:

    חיים יקר ,,

     אמרתי ואומר שוב,,

     הקריאה היא עונג צרוף,,,של תיאורים ורגשות ותחושות,,

     שיכרון חושים אומנותי חזק,,,

     

    נהניתי מאד.

     

     

    לצערי,
    לא ניתן לדרג את אותו משתמש פעמיים ב24 שעות

      14/4/10 19:26:

    וואו חיים. הצלחת להעביר במילים שלך את הרגשות הסוערים והמדוכאים של הדמות בסיפורך.

     

    הצלחתי להבין אותו לחלוטין...גם לנוכח העובדה שגם אני עמדתי המומה בפרדו...כמו במוזאונים אחרים באירופה...

     

    דש חם

     

    מירי

      14/4/10 18:55:

    נכון מאוד הדס עיר יפהפייה מדריד, "פוארטה דל סול", ארמון המלוכה, הככרות

    הפסלים, ה- "אוונידס" זו הייתה באמת חוויה אדירה להיות שם מלבד הפראדו.

      14/4/10 18:50:

    תודה עבור הרשמים הכנים דבי. לי זה קרה בגיל

    צעיר מאוד. רשמתי בעיקר במחברות שלי במקום 

    שיעורי בית, בהתלהבות רבה, אולם לאחר ביקור

    עם הכיתה במוזיאון תל אביב הישן בו ראיתי ציור

    גדול מידות (לא יותר ממטר וחצי על מטר),אף אני

    הפסקתי לצייר ולרשום. בביקוריי בפראדו ובאותה

    ההזדמנות בעוד מספר מוזיאונים כולל הריקס 

    מוזיאום באמסטרדם - מול "משמר הלילה" של 

    רמברנדט ו- "נפילת ברדה" של וולסקז, ציור ענק

    של 7 מטרים רוחב. נתקפתי בקנאה חיובית - גם

    הייתי אדם מבוגר יחסית עם דעה מגובשת - כך

    שהייתי מסוגל לחשוב חיובית ולשאוף להגיע גם

    אני להישגים שכאלה; עוד לא השלמתי כמובן את

    הדרך ליעד... היא ארוכה עדיין. אבל זה צריך 

    להיות הכיוון ואני משוכנע שגם מחשבות כאלה 

    מדריכות אותך.

      14/4/10 18:45:

    חיים

    כתוב נהדר...עם סוף מפתיע.*

    מבינה לליבו של הצייר...

    לא קל לראות גאונות...מושלמות שכזאת...

    משהו שנראה כאילו... מישהו מפלנטה אחרת בא וצייר...

    ולנסות להתחיל לצייר מהנקודה הזאת...

    הייתי שם בפראדו...במדריד...חוויה מיוחדת!

    ובכלל היה כייף בעיר היפה הזאת.

    ערב טוב

    מהדס.


     

      14/4/10 18:22:


    חיים,

    היטבת לתאר את התחושות נוכח יצירות המופת,

    תמיד היה קשה לי לתאר

    מה מתחולל בי כשאני נפגשת איתן,

    סערת רגשות, הערצה, קנאה ועוד כל מיני..

    אחרי פגישה עם גויה וולסקז

    תחושת התגמדות נוכח הכישרון  והגאונות.

    יכולה להבין היטב את חלום המכשפות,

    בגלל תחחשות דומות לא ציירתי במשך שנים,

    תודה על הסיפור

    דבי

    0

    המפנה חלק ב'

    24 תגובות   יום רביעי, 14/4/10, 17:13

    כאשר נחת במדריד בשעות אחר הצהרים נטל חזון מונית לאכסניה הצנועה  ליד "פלסה מיור", בה שריין לעצמו את הסוויטה היחידה שבה. התקבל בה בחמימות האופיינית לבני המקום, והתמקם בשני חדריו. את מזוודתו האחת אשר כללה כן מתקפל ושאר ציוד ציור שטרח להביא עמו, השאיר בחדר האורחים, את השנייה פירק בחדר השינה ותלה את תכולתה בארונות הריקים. לפנות ערב כבר שוטט בסביבת האכסניה עם מפת העיר בידיו. מעין התרשמות קלילה והתאקלמות שחש שהייתה נחוצה לו.

    באותו הערב הסב עם בעל האכסניה ורעייתו ובאנגלית העילגת שבפיו הסביר לצמד מארחיו כי אמן הוא, וכן את השימוש שהוא עומד לעשות בחדר האורחים, כלומר להופכו לסטודיו זמני. מאחר ושילם חודש מלא מראש ותבע את הסוויטה לעצמו לשלושת החודשים הבאים, נעתרו הבעלים לבקשתו ואף טרחו לייעץ לו כיצד להנעים זמנו בבירת ספרד, בעוד הם מציידים אותו במבחר חוברות ועלונים לצורך זה. לפני עלותו על יצועו עיין ברשימת העצות שקיבל מידידיו בארץ. חזר ושינן את תוכניתו לפיה יערוך למחרת סיור הכרות עם מוזיאון ה-"פראדו". יעבור בחטף על פני אולמותיו הרבים, יתרשם ויחליט סופית. זמן רב לו למכביר אין שעתו דוחקת. לאחר יומיים שלושה קיווה, יציב את כנו בחדר האורחים. אין טעם להיחפז שהרי עד עתה הכל מתנהל למישרין, ציין לעצמו. עונת התיירות הרשמית עמדה בפני סיומה, או הסתיימה למעשה מכבר, שהרי מלבדו היו עוד שני אורחים גלמודים באכסניה זו. השרות היה כמעט כמו התארחות בבית ידידים. חדר אוכל אינטימי עם מלצרית אחת ששמשה אותם בזריזות, הכל בפורמט קטן ציין לעצמו בסיפוק, משועשע, בהומור שהעיד על שביעות רצון רבה.

    עם בוקר המחרת יצא את האכסניה והשתהה קמעה בכיכר העתיקה והנוגה של "פלסה מיור", שכה סמוכה הייתה למשכנו החדש. משם נע רגלי ל-"פוארטה דל סול" והעביר בכיכר הומה זו את זמנו בין המון אדם רוחש, עד לקרבת השעה עשר. ירד לתחתית ונסע עמה עד לתחנה הקרובה למוזיאון ה-"פראדו".

    בעודו ברחוב במרחק מה מחזיתו של המוזיאון, עצר והזין בו עיניו בהשתאות. לאחר שניות מספר גמא את המרחק הקצר למפתן הרחב ונכנס בו. רכש כרטיס מינוי לשנה תמימה שלגבי דידו עלה פרוטות מעטות. העיף מבט באולם המבוא הרחב שעמוס היה בתמונות של צלובים ושאר סיפורי דת גדולי ממדים. זיהה את "מוריו" בשתיים מתמונותיו המפורסמות ביותר. אולם "שבת המכשפות" של "גוייה" במרכזו של הקיר הענק במבוא הדהימה אותו בזוועותיה – תמונה ענקית, לא עלה בדעתו כלל שכזו היא, מבעיתה. נרעש פנה לה עורף והמשיך בכיוון החץ המורה פנימה. חציו השני של אותו אולם מבוא כלל את רוב עבודותיו של "גוייה" בשירות בית המלוכה – בתקופת זוהרו כצייר החצר.

    באיטיות נע כנגד רצונו, סוקר את התמונות הגדולות על מבחר גוניהן אחת, אחת. מרהיבות היו הן ביופיין, פורטרטים קבוצתיים של בית המלוכה הספרדי. כלל לא תאר לעצמו עד כמה שופעות הדר הן, כה גדולות וצבעוניות, כה מרתקות! את רובן הכיר מחוברות ואלבומים של רפרודוקציות, אך לראותן בגודלן הטבעי בעוצמה ובחיוניות האצורה בהן עד עצם היום הזה – לחזות בטכניקה המושלמת הזו. נדהם מעצם התגלית המפתיעה על אף שהכירן – ניצב היה לפני יצירות מופת, בפני יצירות שכה שאף הוא עצמו להפיק במכחולו. אכן יצירות מופת היו אלו. אם הייתה אי פעם שאלה זו טורדת את מחשבותיו מהי יצירת מופת, הרי כאן מצויה הייתה התשובה – לנגד עיניו ובמלוא עוצמתה.

    בלסתות הדוקות נעור מקיפאונו הרגעי והחיש צעדיו לאכסדרה הבאה. גם כאן פגש ב-"גוייה" ובסדרת תמונותיו שעסקה בשעשועיה של האצולה הספרדית. רק תמונה אחת מתוך העשרים וארבע שתלו באולם זה זיהה והכיר. כל השאר היו עבורו בגדר תגלית מהממת.

    "איזו חיוניות!" מלמל לעצמו בשפתיים חשוקות. "מתי הספיק לצייר זאת?" כמהופנט בעיניים קמות התעכב זמן ממושך ליד כל אחת ואחת מהן. ידיו לעתים שמוטות ברפיון לצדי גופו, לעתים תומכות בסנטרו חוככות בלחייו, מחליקות לצווארו. כך עמד מנותק מהמציאות משאר המבקרים המעטים באותו שעה, מרוכז כל כולו בתמונותיו המרהיבות של האמן הספרדי. בלא לטרוח לקרוא את שמות התמונות את תאריך יצירתן, והזמן הלך ואזל מבלי שחש בכך.

    כתף שהתחככה בו הניעה אותו קדימה. נע היה לקראת מישורת לא ברורה והנה אולם גדול ממדים סגור לפניו. קטעי ציור נבטו מתוך הפתחים בשני צדדיו, כאשר חבל אדום ועבה מתוח בין הפתחים מונע את הכניסה לאולם עצמו. חזון נע גורר את רגליו כרובוט לעבר הפתח הראשון שנקרה לו, מזין עיניו בתמונה הענקית שמלאה את כל הקיר המנוגד של האולם הסגור. "לאס מנינס" בת המלך ('לה אינפנטה') הצעירה וחבורת מלוויה' ושל וולאסקז עצמו התגלתה לו במלוא פארה, מרצפתו של האולם ועד לתקרה, מקיר אל קיר.

    נסמך אל הפתח לא הבחין חזון כלל בזוג שזה עתה פינה לו מקומו בפתח. מבטו היה מרותק אל דיוקנו העצמי של וולאסקז בפינה השמאלית של ציור הענק הזה. עומד היה משתאה בפה פעור כמעט, כמה קינא בו! אלוהים כמה קינא בו! התנוחה הזו שלו בעמידה במלוא הגוף לפני הכן הגדול עם הבד המוסתר הניצב עליו. הפלטה והמכחול בידיו האמונות. המבט הנוקב של עיניו, סוקר כמתמקד בנושאו - הנעוץ בו, בחזון... מבע הפנים חסר הספקות, המשוכנע בכוחו. צייר בית המלוכה, אשף יצירות המופת. איזו קומפוזיציה! איזו יצירת ענק! כל טענותיו בעבר כנגד וולאסקז, לשימוש הרב שעשה בקו והזניח כביכול את הצבע, על הפלטה החיוורת שלו המוגבלת בצבעים – שטויות! איזו הרמונית צבעים חמים מופלאה! לא, אין שום ספק גם לא הקל שבקלים, יצירת מופת היא זו! ומבטו הנוקב של וולאסקז הניבט מהבד לעברו של כל צופה שחוזה בתמונת ענק זו, מאשר זאת:

    כן אני וולאסקז ציירתי יצירת פז זו, יודע אני מה ערכה ויודע אני לא פחות טוב מה ערכי – ואין אתה הצופה יכול אלא להתפעל מגדולתה.   

     

    לא, וולאסקז לא היה מוגבל בשום תחום שהוא, בער מי שסבור כך! נוסחה אחת הייתה לו ליצירות מופת ואותה טרח ללטש כל ימיו. הוא לא היה זקוק להתחדשות... זרם מחשבותיו נקטע לפתע, מצחו להט מחום. נשען אל מזוזת הפתח בכתפו החוויר כאשר ראה את יצירת הענק הזו נשקפת אליו מזווית נוספת, מהראי הענק אשר היה קבוע בקיר לשמאלו. התעשת קמעה והציץ בשעונו, תשע שעות חלפו להן! לא האמין למראה עיניו, עייפות רבה נסוכה הייתה על איבריו – סבב על עקביו ועד אשר הגיע שוב אל הפתח, נעץ מבטו ברצפה. רק ברחוב החל לחוש בתסכול העצום שאחז בכל ישותו.

    חזר לאכסניה והסתגר בחדריו. הטיל עצמו על המיטה בבגדיו ובידיים שסירבו להישמע לו התיר את עניבתו ופרף את כפתור צווארונו. בזאת נסתיימו מאמציו, לא נותרו בו כוחות. כך שכב בוהה בתקרה עד אשר נפלה עליו תרדמה לפתע.

    סיוט מחריד תקפו כל אותו לילה, מכשפותיו של גוייה רודפות אחריו כמו חומה חיה... "צייר?!?" לעגו לו קוראות בקולותיהן הצורמים אחריו. והוא רץ לפניהן ולא מצליח להתחמק. צחוקן המטריף והמהדהד חודר לנבכי מוחו כשיפודים דקיקים מלובנים באש לוהטת.

    למחרת בבוקר העירוהו קרני החמה שוכב היה במיטתו במלוא בגדיו וממלמל: "צייר, צייר" – בגדיו ספוגים בזיעתו. במאמץ רב התיישב רפה וחסר אונים, כמו ממיטת חוליו קם – פשט בגדיו והטילם על הרצפה בתשישות. בודד ואחוז חרדה נכנס לחדר הרחצה, מספיג גופו הלח במגבת בטרם ייכנס למימי האמבט. במים שכב דומם נושך שפתיו עד זוב דם, לבל יטביע עצמו בהם וישים קץ לייסוריו, לאומללותו.

    מקץ כחצי שעה נפלה החלטתו, נחוש היה בדעתו לחזור! התלבש כאחוז תזזית, ארז את חפציו ומיהר לרחוב. במשרד הנסיעות הראשון שנקרה בדרכו, חקר ודרש. נאמר לו שיכול הוא להגיע לשדה לטיסת חצות, במידה וייעדר אחד הנוסעים יתפוס את מקומו ויטוס.

    בצאתו מאותו משרד שאת מיקומו המדויק לא זכר כבר באותה שניה, שוטט ברחובות העיר כסהרורי מספר שעות ללא כיוון וללא אבחנה. באחד הדוכנים קנה לו דבר מאכל לשבור את הרעב שהחל לפתע להציק לו, אך המשיך לשוטט עד לקרבתה של השעה היעודה. כמעט והחמיצה, במקרה הציץ על שעונו. מיהר לאכסניה נטל מזוודותיו ויצא לשדה – ללא נטילת פרידה מהבעלים. במתח רב ומיותר המתין ואכן נותרו מספר מקומות מיותמים באותה טיסה.

    כאשר מצא עצמו בדירתו בשעת בוקר מוקדמת, לא זכר ולו גם פרט בודד ממסעו חזרה.          

                                  

    © חיים קדמן 1986 – כל הזכויות שמורות

    דרג את התוכן: