אתה ואני, אני ואתה,

צעירים, נכונים לעולם של תקווה.

אתה ואני, אני ואתה,

יצאנו לדרך מלאי אהבה.

היה פה תמים כשהתחלנו לבנות,

היה פה שונה כשרקמנו חלומות,

היה פה צעיר, רענן, גם אנחנו,

וראה מה קרה וכיצד התפתחנו.

במקום מושבה נהייתה לנו עיר

בתים וכבישים, אי אפשר להכיר,

במקום בית העם יש את "יד לבנים",

מצבת של שיש לאובדן נעורים.

גם אנחנו קששנו, עם השנים,

צמצמנו מטרות כי צריך להפנים

את מה שנאמר כבר מזמן בארץ סין

שצעד מתחיל מסע של מילין.

אז בינתיים החלטנו שצריך להתחבר

להיות חלק מ....., לא להיות כאן אחר,

אז למדנו עברית חדשנית וניבית

כמו "אחי" ו"גיסנו", שפה כסחנית.

גולשים כמו כולם לעולם הגדול

מכורסא די נוחה ורואים את הכל,

אוכלים עוד קצת סושי ומפצחים גרעינים

ועל שחיתויות מקטרים, כועסים.

יצאנו לדרך מלאים בתקווה

רצינו ליצור מציאות עדיפה,

נביא את השלום, נעשה אהבה,

יהיה לנו טוב, תהיה גאווה.

אתה ואני, אני ואתה

הצלחנו לשמור על קמצוץ להבה,

רואים איך שלטת בכל גאווה

מנסים עוד לשמור על אותה אהבה.

הכל השתנה, ממש לא תמים

והמון מנוכר, מאד לא חמים,

אנחנו כבר לא צעירים כשהיינו,

עבינו קמעא, שערותינו הלבינו.

אנחנו עדיין רוצים לשנות,

לפעמים עוצמים עין כדי לא לראות,

ניסינו, היו פה כמה הצלחות,

אנחנו עדיין ממשיכים לקוות..........