נשים וכל מה שבניהם.
פוסטים פופולאריים
-
"דודה" אירן .
23/11/09 | 2351 צפיות
-
מת , מת ,כלב מת .
2/9/10 | 1264 צפיות
-
על העיוורון
28/12/11 | 1846 צפיות
-
האם יש הבדל בין "נטורי קרתא" לבין השמאל הקיצוני בישראל???
6/10/09 | 1995 צפיות
-
למה אין עונש מוות בישראל ?!
25/9/09 | 2648 צפיות
-
קצת על נשיות , אימהות ומה שבניהם
6/9/09 | 882 צפיות
פוסטים אחרונים
- בתוך תוכי 13/6/12
- מעגלים נסגרים , מעגלים נפתחים ובחיים האלה לכל אדם ,הרבה מעגלים 17/4/12
- למה כשאיני מותרת האהבה נקראת אל דרכי .. 27/2/12
- לפעמים 18/1/12
- רסיסי ילדות 31/12/11
- על העיוורון 28/12/11
עדיין שבוייה
כאלמנה , אני אמורה לשבת בבית , ולחכות לילדים שיואילו לבוא לבקר עם הנכדים ושלא תחשבו , כל הילדים שלי מאשימים אותי במותו של אביהם האהוב , כן כמה שזה נשמע מוזר, הם קידשו אותו במותו, שכחו איך הם היו יושבים מכווצים בפינת הסלון , כשהוא היה מכה אותי וצועק עליי "זונה בת זונה, מלוכלכת, כלבה " הם שכחו שהוא אף פעם לא נתן להם כסף ואישור לנסוע לטיולים של ביה"ס , הם שכחו איך הוא היה מחטיף להם בכל פעם שהם הביאו תעודה , לא משנה אם היו בה ציונים טובים או גרועים , הגיע סוף השנה והילדים הביאו תעודות , על כך הם היו צריכים לקבל מכה , סטירה , בעיטה , צביטה או ליטוף מחגורת מכנסיו. הוא היה כל כך אכזר שהוא לא חס על אף אחת מבנותיו , הוא היה מלקה אותן עם אבזם החגורה , בכדי שתישאר להן חותמת של אבא , שהן לא תשכחנה אותו חלילה. לפעמים אני מסתכלת עליהן , כשהן מתווכחות איתי , או מעליבות ומדברות אליי לא יפה , ואני רק רואה אותן , רואה את שפתותיהן מתנועעות ולא שומעת את קולן וחושבת שהן בדיוק כמוהו , כמו אבא שלהן , כאילו במותו ציווה להן את התנהגותו הרעה והמכאיבה. ואני שפיתחתי עור של פיל , בורחת למחוזות אחרים , בורחת לי "לבאק" בקנדהר , שומעת ורואה בעיני רוחי את פכפוך פלגי המים, ונושמת עמוק את ריחות הפריחה של עצי הפרי , מגלגלת את טעמם של סוכריית הוורדים על לשוני. דבר אשר גורם להן , להגביר את קולן ולצעוק עליי ביתר שאת “ בגללך אבא מת" " אף פעם לא היית אמא טובה " אל תתקרבי לילדים שלי, אל תתערבי , אל תדברי , אל תנשמי , אל.. ואל... ואל...... ישנם ימים בהם אני מוצפת בזיכרונות ורגשות , ימים בהם בא לי למות , ימים בהם אני שוכבת בחדרנו המבולגן ובוכה . מאז שהוא "הלך" אני כבר לא מסדרת את הבית , כמו שהוא היה דורש, זורקת את הבגדים שלבשתי יום אתמול על כיסא , תולה על גבי דלתות הארון קולבים עם בגדים , הנעלים שלי זרוקות מתחת למיטה .אני ישנה באמצע המיטה , מה שלא יכולתי לעשות שנים רבות , פתאום הכל שייך לי , המיטה השמיכה הכרית. היו לילות שהוא היה חוזר שיכור ואני כבר ישנה במיטה , כבר לא מחכה , הוא היה מקים אותי בצעקות ובקללות וזורק אותי לישון בסלון "כלבה לא חיכית לי?"ואני הייתי גוררת את עצמי הלומת שינה , מנסה להגן בידיי על ראשי מהמכות שהיו ניתכות עליי והולכת לסלון לשכב על הספה הצרה, ייתי שוכבת ובוכה , על מר גורלי והוא בשלו , ממשיך לגדף ולצעוק. היו לילות שהוא היה חוזר מבילויים עם נשים אחרות , מדיף ריחות של בושם זול , עדיין "רעב למגע" , נכנס לחדר , מתפשט , זורק את השמיכה מעליי , פותח את רגליי בכוח וחודר אליי ואני , אני הייתי שוכבת כמו מומיה ומרגישה מחוללת , מחוללת מחוללת , אח"כ הוא היה מסתובב ונרדם.
לכאורה אני צריכה להרגיש חופשייה , חופשייה ממנו , מהתנהגותו הבוטה , משפת הביבים שבה הוא השתמש לעיתים קרובות .חופשייה ממטלות היומיום ומהדרישות שלו : שהבית יהיה נקי ומצוחצח , כל דבר צריך להיות במקום , נעלי הבית שלו צריכות לעמוד בדום למרגלות הצד של מיטתו , האוכל חייב להיות מוכן בזמן , בטעם שלו , לפי הרצונות שלו . לכאורה אני צריכה להיות חופשייה מהכבלים אשר חנקו אותי , מהתפקידים אשר היה עליי למלא , זונה במיטה , טבחית במטבח , מנקה , שק חבטות ומאזינה קבועה , לקללות ולעלבונות. אבל אני לא , אני לא חופשייה , אני לא נושמת , עדיין הנשימה שלי רדודה, אני עדיין פוחדת , מסתכלת כל הזמן אחורה , מן הרגל שסיגלתי לעצמי , תמיד מוכנה למכה הבאה, למטח הקללות והעלבות שבאות בעקבותיה. ..................................................................................................................................... כיום בלור אישה בת 75 שנים , חייה בדירה בדרום ת"א , דירה קטנה קומה ראשונה ,על עמודים , יש לה בן גרוש אשר מתנהג כמו אביו . בקושי עובד, ישן כל היום , צועק על אימו , שואל בגסות מדוע האוכל שלה לא מספיק מלוח, מדוע הבית לא נקי , מדוע ומדוע , מחזיר את בלור אחורה לימים שהיה לה בעל רודן . ביתה הקטנה נישאה לגבר שלימים התגלה "כעקר" , כיום אחרי 15 שנים היא התרגלה לרעיון שלא יהיו לה ילדים. אחותה הגדולה , שומרת "זכר אביה " פעם בחצי שנה ,מגיעה לביקור מבלי להודיע מראש ולאחר שהיא יושבת כחצי שעה אצל אימה, היא מתחילה "להתחמם" על בלור , "אימא כל החיים האלה לא למדת להיות מסודרת ??"חבל שאבא לא פה , אחרת הייתי יכולה לבוא אליך כל שבת , עכשיו אני לא יכולה, את לא נקייה, את לא מסודרת , את לא ואת לא ....ולמה את ... ולמה ...וכך היא מקטרת , מגדפת וצועקת במשך כשעה ואז הולכת "ברוגז" עד לביקור הבא. |
תגובות אחרונות
-
הדרור מספרת-סיפורים
בתגובה על בתוך תוכי
-
הדרור מספרת-סיפורים
בתגובה על מעגלים נסגרים , מעגלים נפתחים ובחיים האלה לכל אדם ,הרבה מעגלים
-
אלכסנדר הגדול
בתגובה על למה כשאיני מותרת האהבה נקראת אל דרכי ..
-
ה ד ר ק ו ן
בתגובה על לפעמים
-
orlym101
בתגובה על על העיוורון
-
ענף
בתגובה על "דודה" אירן .
תגובות (60)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
******
ניכמר הלב ומתכווץ
כמה אנשים יכולים להיות אטומים...
זה מדהים לפעמים, ויותר מלפעמים...היכולת המופלאה והבלתי נלאית, של אנשים מסויימים לפצוע,לצלק ולהתעלל באנשים אחרים...
כתוב מעולה,מטריד וחושף את הסינדרום..."השושלת"...
בלי קשר אורלי מאמי,שיהיה חג שמח ותמשיכי לכתוב,את מעולה בזה!
אכן , כמו שאמרתי , זה היה קיים בכל מקום ועדיין קיים בכל מקום .
המשתנה היחידי , זה השפה המדוברת !
תודה.
אנשים טועים לחשוב שסיפורים כאלה היו רק בעבר, נשים כמו בלור חיות ביננו היום ומטורפים לא חסר
כתיבה משובחת תודה אורלי
מתוק,
בלור רגילה לסבל , לאמיתו של דבר אם תשנה לה ת'חיים היא לא תוכל להסתדר.
אני משערת שיהיה לה קשה אם כל יום יגיד לה מישהו , כמה ניפלא שהיא ולא יצעק עליה.
חיים בצל הקושי נהפך לרפלקס מותנה!!
אני צריכה לספר לכם גם על הצד הנסתר בחייה של בלור,, חיים עצמאים ומלאים בעניין .
המשך יבוא ..
דארלינג ,
נכון וגם נכון וזה נקרא "קידוד" התנהגותי.
תודה על התגובה המחכימה !!
דינדין מתוקתי,
שוב חטפת על קריזה ?? ((:
הבן בבית , כי הוא נכה רגשית , חדל אישיים .
בלור לקחה אותו ,כי ליבה לב אם ..
מה הוא רוצה ממנה , אוכל טוב , בית נקי וכסף !!
הוא לא חושב עליה , הוא חושב רק על עצמו - חרא של בן !!
מסכימה איתך , גמני הייתי בועטת בו בעיטת וולה החוצה- רק שאני חזקה ובלור לא ממש.
מתי נדבר בפרטי??
דגנייה א' או ב' ?? ((:
זה נכון בתאורייה , במציאות הקשה הוכואבת , מחשבה לא מספיקה להניע שינוי , בקושי היא מניעה את האדם הפגוע ,
לקום ולהמשיך לתפקד.
מיכל מקסימה,
אכן לסבל אין רף - בכל פעם אפשר לעלות עוד ועוד מדרגות .
לפעמים אני תוהה עם כדאי לי לכתוב על כאבי גוף שנשים חווה (דווקה המוסלמיות ) .
זה מדגדג לי באצבעות ,להוציא סיפורי "אימה" של אכזריות גברית .
ואני אוהבת גברים (את הטובים כמובן )- ולא רוצה להציגם רק באור אכזרי.
תודה על התגובה החמה והמפרגנת חיבוקים !!!!
החלק המעניין בחייה של בלור עדיין לא נכתב עליו.
בקצרה, היא סוחרת בתכשיטים בשוק הפישפשים .
שם היא מוערכת כאישה מפולפלת , אשר השנים אומנם קימטו אותה אך לא גרעו מיפייה , חדות לשונה
וההומור הניפלא שלה.
כאן ראיתם רק את הצד הכואב.
אולי בהמשך אכתוב על הצד הפחות כואב שלה -
המקום בו היא מקבלת כבוד'!!
בני יקר,
אכן כתיבתי רגשית משו , אני לוקחת ללב דברים ,
ושם בלב , הם מתערבבים , עם חמלה , אהבה, רוח , רחמים .
רק הכעס גורם להם לצאת כקיטור החוצה.
יפה לך שאתה יכול להרגיש כאב של אישה אחרת .
תודה מתוקתי !!
תודה על הפירגון , כי רב הוא !!
יהודית יקירתי .
ראשית אני מתנצלת , "בער" בי הצורך להוציא את התפוח הלוהט ..
לאחר שקראתי את שכתבת מיד תיקנתי.
מאוד מסכימה עמך בנוגע לגבולות .
על האדם , לשים גבולות לעצמו ולילדיו.
ללא מסגרת ריקמת החיים ניפרמת !!!
תודה על התגובה !!
תודה!!
תודה!!
רונן יקר ,
ברוך אתה בבואך ועוד יותר בתגובתך .
אני לא ממש עורכת תיעוד של יהדות אפגניסטן , אני מספרת סיפורים אשר קיימים בכל העדות בעולם.
אני פשוט מביאה סיפורי אישי של אישה אפגנית , באותה מידה יכלתי לכתוב על הודית ,סינית , יפנית , פולנייה, סניגלית , אמריקאית , ישראלית וכו'.
כמו שאתה אומר , זה סיפור שקורה בין קירות שבהם חיים אנשים .
בונבוניטה יקרה,
אישה מדהימה שכמותך ,שהרי , יללת כלב תועה, את לא יכולה לשמוע ...
אז בטח ובטח של בת אנוש.
אלה החיים צריך ללמוד מהם , צריך לפתוח את הלב ואפשר גם להושיט יד לעזרה .
גליתוש--
אני רק המספרת של הסיפור.
תודה לאל , נולדתי במאה הנכונה להורים הנכונים .
ותודה להם שהביאוני עד הלום ,לספר סיפורים של אחרים.
הלוואי והדמעות שלנו היו יכולות לתקן תיקונים בעולם הזה....
תודה יקירתי -
ניבוש - העם החליט קפה עלית , אז כולם שותים??
אולי שוטים.
ראיתי שאתה מסדר לי מול"ית .
נשמה טובה שלי.
כל דבר בזמנו (רק שלא יתבטל קורבנו ((-:)
מיכאל יקירי,
צודק!!
גמני רוצה סיפורים טובים יותר!!
אני משערת שזה יקרה אוטוטו.
שבוע ניפלא לך ולכולם.
עזר כפרה עליך,
קטונתי ,אתה משווה אותי לדן בניה סרי.....
הסמקתי
יקירתי ,
כל מילה בסלע!!
לגביי רוע , אין לי ספק , שאם הם היו גדלים בבית נורמטיבי ללא אווירת טרור , הם היו מתנהגים אחרת .
איתן יקירי,
בלור לא חשבה, פשוט חייתה בתוך מציאות מחורבנת!!
לא היו לה את הכלים הרגשיים , או עזרה מבחוץ לצאת "משם " .
אם בלור הייתה אישה חזקה יותר , היא הייתה מעיפה את המנייק בבעיטה.
ובטח לא עושה איתו ילדים !!
סיפור אמיתי מאוד!!!כל אחד והתיקון שלו , בעולם הזה .
לצערי מסכימה איתך!!
אם נחפש אחר סיבות כאלה או אחרות להתנהגות הילדים , אין ספק שהם סובלים , מחיקוי האב , סינדרום כזה או אחר ,
הקידוד שנטבע בנפשם בעודם קטנים , יצא כמו שד רע מבקבוק .
קשה מאוד לשנות דפוסי חשיבה .
גם בלור וגם הילדים , "סובלים" מדפוסי חשיבה שאינם "נורמטיבים" , הנורמה בבית ,הייתה לקבל מכות , צעקות ושיתוף פעולה אכן הניב לפעמים , איזה חיוך או צ'פחה ידידותית מאב מטורף.
אכן הסיפור של בלור , הוא אחד מיני רבים וקיים בקרב אנשים רבים , משכילים ולא .
תודה על התגובות המחכימות.
אורלי,
הכתיבה שלך עוצמתית בצורה בלתי רגילה.
מעניין אם בלור יכולה לקרוא את זה.
הייתי רוצה לדעת כיצד תגיב.
ספר, כבר אמרתי.
הדבר הראשון שעלה לי לראש כשהגעתי להתנהגות הילדים כלפי בלור, היא תסמונת שטוקהולם.
זהו מנגנון הגנה נפשי שמאפשר לחטוף או קרבן לשרוד לנוכח האימה שבמעשה האלימות כלפיו.
הנה ציטוט מויקיפדיה:
אפייני הסינדרום
הילדים של בלור נראים אכזריים בדיוק כמו אביהם, ואין ספק שמעשיהם מזעזעים.
אבל אסור לשכוח שהם גם קרבנות של אביהם, שהפליא בם את מכותיו.
איך ילדים יכולים לשרוד מול אב שכזה? משהו בהם זועק לעזרה, ומאשים גם את האם במצב שבו הם נמצאים.
המשפחה של בלור לא היתה משפחה מתפקדת.
אני מאוד רוצה להאמין שבימינו כבר היו מוציאים את האב מהבית אם בלור או אחד מילדיה היו מתלוננים.
לפני כשנה נתקלתי במישהי, שאזרה אומץ לספר לי שהיא אשה מוכה ויש לה שתי בנות, כאשר הבת הגדולה, בת 9 חטפה "פנס" מאביה.
מאחר וכל אזרח מחוייב לדווח על אלימות נגד ילדים, ביקשתי את רשותה לדווח לרווחה. להפתעתי היא הסכימה.
היא כנראה הגיעה למצב כה נורא שלא יכלה לבקש עזרה בעצמה.
אז דיווחתי ונתתי כתובת וטלפון. נחשי מה היתה התגובה של העו"סית.
"אנחנו לא יכולים לפעול אם היא בעצמה לא פונה. תגידי לה שתתקשר אלינו".
ניסיתי להסביר שבמצבה הנפשי היא לא יכולה להתקשר. זה לא אנושי לצפות מאשה כזאת לפנות בעצמה ולהתקשר.
אבל הגברת נותרה בסרבנותה.
אז מה לומר אורלי,
הסיפור של בלור קשה מנשוא.
לצערי הוא עדיין משוכפל באלפים במדינה.
ואי שם חיה לה ילדה קטנה מוכה, שהולכת וגדלה להיות כמו בלור או אחד מילידיה.
תודה
למה הבן בבית?
למה להיות בקשר עם בת כזאת?
מה לעזעזאל רוצים מהאמא הזאת?
אני הייתי אומרת להם חד וחלק אין לכם מקום אצלי.
במה שנשאר לי לחיות אחיה כמו מלאכה.
מי שלא מצא חן בעיניו
יאללה בי...
לא קל. אבל בכל זאת יש סדק של אור
שמאפשר לאסוף את כל מה שאיבדת
מעצמך בדרך.... מחשבה על כך מספיקה
כדי להניע שינוי
אהלן נשמה
אורלי אי אפשר להאמין
קשה לי לעכל איך בלור ממשיכה לסבול ולהיות מטרה להתעללות כל חייה
מצד בעלה ועכשיו מצד ילדיה
אין בי אלא תקווה שיהיה מישהו או גורם מסוים שיוכל להצילה גם כעת
ולאפשר לה חיים שקטים בסוף ימיה
דברייך עצובים וקשים ושה עושה לי כאב גדול בלב
קחי כוכב זוהר אחד של תקווה ושל תפילה לבלור
עמוס
מרתק וכואב
ידוע שקיימת העברה בין-דורית של התנהגויות. מי שרוצה יכול למצוא על זה מאמרים באינטרנט.
כתיבתך נפלאה,
חבל רק שבנושא כל כך כאוב...
לו היה ניתן לאפשר לה יום אחד של נחת..שקט..רוגע..כבוד !!! כן כבוד !!!
כואב , כואב לקרוא על נשים כמו בלור.
הכתיבה שלך רגשית כל כך , שאני יכול לחוש את הכאב של האם ,
אשר סבלה גם מבעלה וסובלת מילדיה.
תודה.
כתיבתך משובחת.
חיבוק ענק, ממני אנה
*
את נהדרת.
את כותבת מצוין
את אותנטית
את נשמה יפה.
תודה, אורלי.
אכן, סיפור קשה.
אורלי משוש עיניי את,
אתחיל מזה שהיה לי קשה לקרוא רשימה לא מחולקת לפסקאות. הרגשתי שאין לי אוויר בקריאה. נכון האותיות גדולות, אך יצא לי בגלל הצפיפות לקרוא את אותה שורה פעמיים כל פעם מחדש.
שנית, בלור, החליטה שהיא רוצה להשיב את חייה בחזרה, מותר לה לחיות כמו שהיא רוצה ללא עלבון, ילדים בכל גיל זקוקים להצבת גבולות ולמשמעת עצמית ולה לבלור אין כוחות יותר להציב גבולות, אז היא לא שומרת על הנקיון, יוצאת בהתרסה נגד הבעל, האלימות שחיתה בה, נגד ילדיה שלא יודעים להעריך אותה בחייו ובמותו של האבא. כאשר לא נשמר כבוד האם בחיי אב המשפחה גם לאחר מותו ילדיו התייחסו בזלזול אל אמם. אני מוצאת שערבים מתייחסים בכבוד אל נשותיהם, רק יהודים בפרס מחמירים במנהגיהם ובאכזריות כלפי נשותיהם. אולי בגלל שהאישה היא רכוש ולא ישות העומדת בפני עצמה*כתיבה יפה
סיפור קשה, כתוב יפה.
אני שיש בינינו הרבה נשים שחשות כך, מן הסתם חלקן גם 'סוחבות' את זה לדור הבא
שהרי מסתבר שילדים לומדים מההורים.
קבלי פרגון על כתיבתך אשר מעבירה בכישרון את התחושות ומפעילה רגשית את הקורא .
אורלי, את יודעת שאת כותבת מצוין. אני קורא לזה כתיבה מכילה. מכילה הכל במקום הנכון ובזמן הנכון ובדיוק במינון הנכון.
תודה.
את מתעדת את חיי יהודי אפגניסטן ואני קורא תיעוד של חיים בין קירות.
הכתיבה שלך מתארת מצב פרטי ואני קורא תיאור של מצב נירחב אונברסלי בוואריאציות.
שם בין קירות מתרחשים דברים שאני כל כך נגד ואת מבהירה לי נגד מה אני.
מקווה שקיימת עבורך במה נירחבת יותר מבמת ה"קפה" כמו עיתון בתפוצה רחבה וכך אף תגיע לידיהן של אותן אומללות ואותם מתאכזרים אטומים ואולי אף תיגרום לשינוי מה בחייהם של אחדים שיראו את כיעורם במראה.
כתיבתך ברוכה
*
אם אני מבינה נכון זה סיפור, אבל מהמציאות....?
נורא בעיני שגם כיום כשבלור אשה זקנה אף אחד ממשפחתה אינו רואה את שצריך לראות ,אותה, כאדם, מה היא חשה כל השנים, מה מרגישה, למה המצב כך. איך אפשר לא לראות?
אורלי יקירתי לרגע חשבתי שמודבר חלילה בך
הצטמררתי ואף הזלתי דמעה אך לא חשוב למי זה קורה
זה עצוב ומצמרר שיש דברים כאלו בעולם הזה.
מאחלת לך ולכולם חודש מצויין, אור ואהבה אינ-סופי.
נשיקות:)*
אורלוש... העם דורש - ספר !!!
את מדהימה אותי כל פעם מחדש...
איך דור לומד מקודמו, והאם הזקנה עוברת אותם יסורים שוב ושוב.
כתיבה יפה.
זהו, אורלי, מעתה סיפורים קצת יותר משמחים...
המשך שבוע בכיף.
אורלי יקרה,
הסיפורים שלך, כמה שיהיו סיפור או אחר - נשמעים כל כך אוטנתים. סגנון כתיבתך מזכיר לי את סיפוריו של הסופר דן בניה סרי - שאהבתי את כתיבתו וסגנונו המיוחד.
המשיכי והצליחי.
לי זה דווקא מאד ברור.
הרי ההורים הם מושא הערצה לילדים. הם מחקים אותם , שואפים להיות כמותם, חושבים שהם הכי הכי בעולם
וכן , נוכחתי בעצמי שגם כאשר ההורים רחוקים מלהוות דוגמא טובה - הילדים עדיין פוסעים בעקבותיהם.
לדעתי, זה הכי טבעי שבעולם לרכוש את דפוסי התנהגות ההורים.
אומרים שכל אדם הוא תוצר של חמישים אחוז גנים וחמישים אחוז סביבה. זהו מחקר מדוייק ולא תאוריה.
אני מניחה שהילדים נולדו בעלי מזג גם כאביהם, והסביבה בה גדלו עם האב בהחלט השפיעה עליהם.
אז בעצם - איזה סיכוי היה להם? ואיזה סיכוי היה לאם חלשת האופי שלא יכלה להתמודד מול האב האכזר?
הוא היה הדמות הדומיננטית בבית - ואת זה הילדים לקחו איתם הלאה.
אכן סיפור קשה וכואב - אך יכתיבתך נפלאה יקירתי ***
ממש מרתק הסיפור
דפוסי התנהגות והרגל זה משהו מילדות וזה מה שרגילים
לא בטוח שהם יודעים שלא ככה אמורים לחיותו לא בטוח שכוונתם רעה.
יאללה מתי הספר???
חלפה לי בראש המחשבה האם זה סיפור אמיתי...ושניה אחרי חלפה לה התשובה...ברור!
סיפור מזעזע,כתיבה קולחת
*
השם ירחם
ותשובה שלמה
תביא שמחה ברכה
אושר והצלחה
רבי נחמן מברסלב
לא רחוק מן המציאות של הרבה בתים ,איכס אשכרה לבזבז חיים שלמים.
יודה ,
הרי ידוע שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ לטוב ולרע.
מה אוסיף
לא ברור איך ילדים לומדים מההורים דפוסי התנהגות.
בכל אופן כתיבתך מרתקת.